המספרים מספרים – העונה הנוכחית היא אולי האיכותית והטובה בכל הזמנים:
עונת הנ.ב.א הנוכחית מלאה בסיפורים מרגשים, בטרש-טוק ובעצבים גבוהים, בסלים גדולים ובשינויים בין ובתוך קבוצות תוך כדי תנועה. לכאורה, עוד עונה מעניינת ומבדרת עוברת על חובבי וצופי הליגה הטובה בעולם. השאלה היא עד כמה היא טובה ביחס לעונות אחרות? הנה כמה נתונים שמייחדים אותה ומדגישים את איכותה בדרך, אולי, לתואר "העונה הטובה אי פעם", לפחות בחציה הראשון:
- 105.3 נקודות בממוצע קולעת קבוצת נ.ב.א במשחק, זה הכי הרבה נקודות מאז עונת 1992/3.
- 96.4 פוזשנים ל-48 דקות, זה הכי הרבה כאלה מאז עונת 1988/9.
- כל קבוצה מוסרת 22.5 אסיסיטים בממוצע למשחק, המספר הגבוה ביותר מאז עונת 1995/6.
- כל קבוצה מאבדת בסך הכל 14 כדורים בממוצע למשחק, רק 12.8 אחוז מהפוזשנים נגמרים באיבודי כדור – נתונים שהם הנמוכים בהיסטוריה של הליגה.
- נכון לכתיבת שורות אלו יש לא פחות מ-13 קבוצות במערב שמתמודדות על 8 המקומות הראשונים המובילים לפלייאוף. במזרח חוץ מברוקלין, אף קבוצה עוד לא ממש גמרה את העונה כשאפילו פילדלפיה רחוקה בסה"כ 4.5 משחקים מהמקום שמיני.
- העונה הכי טובה אי פעם? אם אתם אוהבים כדורסל התקפי, קבוצתי, אטרקטיבי, בעל קצב משחק מהיר ועם מעט טעויות יחסית אז...יש מצב שכן. בקיצור, קחו את זה לאן שאתם רוצים.
הרעב שבעיניים
2,973 שלשות היו לריי אלן בקריירה המפוארת שלו, אבל כשאומרים "השלשה של ריי אלן" מתכוונים רק לאחת ספציפית. זו ששלחה את סדרת הגמר בין ההיט לספרס להארכה במשחק השישי בגמר 2013, ומשם למשחק שביעי שבסיומו חגגה מיאמי אליפות שנייה של לברון ג'יימס ושלישית של המועדון.
אותה שלשה הייתה בעיני אחת הסיבות המרכזיות לאליפות של סן אנטוניו שהושגה בדיוק שנה מאוחר יותר. למה? תקראו לזה דבקות במטרה, טרוף, נקמה, גאולה ויותר מהכל: רעב. ראינו את זה בעיניים השותקות והנוצצות של טימי, טוני ומאנו, בחיוך המבואס של פופוביץ' במסיבת העיתונאים לאחר המשחק השישי כשענה לעיתונאי ששאל אותו למה לא ביצעו עבירה לפני שהכדור הגיע לאלן. "אתה מאירופה, נכון? אנחנו לא עושים דברים כאלה כאן", ענה פופ בקול נמוך. שמענו את השקט התעשייתי במהלך הקיץ בין שתי העונות הללו. ולאורך כל אותה עונה, היה כתוב עליה באותיות קידוש לבנה: "סן אנטוניו אלופה".
את אותן התחושות ניתן לייחס העונה לגולדן סטייט, רגע לפני סוף שבוע האולסטאר שמחלק את הדרך לאליפות לשניים. הווריירס חטפו סטירה בגמר העונה שעברה. קצת זחיחות, קצת עודף ביטחון, יותר מדי נון-שלאנט. בז'רגון האמריקאי זה נקרא פאן-אנד-גיימס. הכל זרם כולל שבירת שיאים אישיים וקבוצתיים על ימין ועל שמאל, כולל אותם 73 ניצחונות בעונה. ואז הגיע יתרון ה-1:3 בגמר, יתרון אותו אף קבוצה לא הצליחה לשמוט בדרך לאליפות.
אני כבר הכנתי פוסט המהלל והמשבח את המכונה של סטיב קר, טור שהיה ערוך ומוכן לצאת לאור ערב המשחק השביעי מול הקאבס, מוכן ל-SEND עם שריקת הסיום על רקע הקונפטי שאמור היה להיות בצבעי צהוב לבן כחול. אלא שבאותו רגע הגיעה החסימה של לברון על איגואדלה, ואיבוד הכדור של סטף, והשלשה של קיירי. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. ועדיין, יכול להיות שזה הדבר הכי טוב שקרה ללוחמים מאזור המפרץ.
העונה הקבוצה רואה ממול רק דבר אחד. תראו למשל את שפת הגוף של קווין דוראנט, רעב זה אנדרסטייטמנט. האיש בטירוף. לא מעניינים אותו מספרים אישיים, בטח לא אגו של להיות הכוכב בה"א הידיעה, כמו שהיה במשך כל כך הרבה שנים באוקלהומה סיטי. רק טבעת. כל השאר לא חשוב ולא נחשב. השחקנים, המאמנים ושאר חברי הצוות של הווריירס לא מחייכים יותר מדי, לא מדברים יותר מדי עם התקשורת. ששש...כאן עובדים. ניצחונות בע"מ.
תשאלו את דריימונד גרין. אגרסיבי מאי פעם, נלחם בטירוף על כל פוזשן כאילו המנצח בו זוכה באליפות כל פעם מחדש. זאזה פאצ'וליה השכיח את הדאחקות שהריץ אנדרו בוגוט בעונה שעברה ואפילו הספלאש בראדרס הורידו ראש וישרו מבט עם המשימה.
הקבוצה עדיין מחזיקה במאזן הטוב בליגה, קולעת יותר נקודות מכל קבוצה אחרת ומנצחת בהפרשים הכי גבוהים אבל, אם תשאלו אותם, מי סופר...? מה מביא את גולדן סטייט להראות כמו שהיא, על ומחוץ לפרקט? העובדה שהיא חושבת עכשיו כמו טיל מונחה חום המתביית על מטרה בוערת, כמו סוס רעב בדרך לאורווה. רעב. זה הסיפור.
ועוד משהו, בקטנה:
במשך הרבה שנים, אחד האירועים הכי פ-ח-ו-ת נחשבים ומסוקרים בסוף שבוע האולסטאר הוא משחק הידוענים, הסלבריטיס. האמת, אף פעם לא השתתפו בו מגה סלבס, בטח לא כאלה שמוכרים ליותר מדי אנשים מחוץ לארצות הברית. פעם בכמה שנים אפשר למצוא כוכב-על כמו ג'סטין טימברלייק או ג'סיקה סימפסון, אבל בדרך כלל מדובר ביוצאי ריאליטי אמריקאים, איזו דוגמנית נשכחת ואיזה ראפר בדימוס.
דווקא השנה, רצוי להתעדכן בנעשה במשחק הזניח הזה, שבדרך כלל משוחק ביום המשחק של הרוקיז מול שחקני השנה השנייה, ולו בכדי לצפות לכמה דקות בשיתוף הפעולה בין ג'ייסון וויליאמס הווירטואוז האחד, היחיד והמיוחד שלהטט בשנות ה-90 בגריזליס ובקינגס לבין אוסקר שמידט האגדי, הקלעי הגדול בכל הזמנים מבחינת צבירת נקודות, הברזילאי שסירב לחוזה ב-נ.ב.א כי המשמעות הייתה לוותר על הזכות לייצג את מדינתו במשחקים בן לאומיים.
השניים יחברו לעוד כמה שחקני קולנוע וטלוויזיה אנונימיים, אבל הדמויות הללו, מהאנטרטיינרים והכישרונות הכי גדולים שידע הענף, ועוד יחד, שווים ומצדיקים את האירוע.
