תרשו לי לא להצטרף לחגיגות "מסע הקסם האדום" של הפועל תל אביב בדרך למעמד חצי גמר גביע המדינה, המפעל הכי מגוחך ומיותר בספורט הישראלי מאז המצאת הפיינל פור.
אז נכון, מגיעה מילה חמה לקבוצת אוהדים שעשו את הבלתי יאמן ועלו תוך שלוש שנים מליגה ב' למעמד המכובד. מצד שני, זה רק מראה כמה חלשה הליגה הישראלית הבכירה, כאשר קבוצה מהליגה השניה יכולה לנצח שתי קבוצות מהליגה הראשונה מבלי שזה אפילו ייחשב לסנסציה.
להזכירכם, שתי הקבוצות אותן הדיחה הפועל בדרך לחצי הגמר הן הפועל חולון ומכבי חיפה, שרק לפני שנתיים התחרו ראש בראש בגמר הגביע.
מה ההבדל בין גביע המדינה לאליפות המדינה?
ובכלל, מי צריך את מפעל הגביע חוץ מכמה עסקנים באיגוד הכדורסל? הרי העיקרון הוא בדיוק אותו עיקרון שיש בליגה – כמה קבוצות מנסות לתפוס את מכבי תל אביב במשחק חלש אחד כדי לזכות בתואר שלא ישרת אותן בשום דבר מאז מותו של המפעל המיתולוגי "גביע אירופה למחזיקות גביע".
מדובר באותן קבוצות חלשות שנבנות כל שנה מחדש בצורה מגוחכת ובלי מחשבה לעתיד, באותן קבוצות שהצלחה נקודתית עלולה למוטט אותן כלכלית ואותן קבוצות שבנויות משנאה ותסכול מתמשך.
משחקי הליגה שקודמים לפיינל פור הישראלי לא קובעים כלום, כך שגם אליפות המדינה נקבעת בשני משחקים תוך שלושה ימים, אז מה בעצם ההבדל בין מפעל הגביע לאליפות המדינה? אה, שלליגה של קופל לא יכולה להסתנן לפיינל פור קבוצה מהליגה השנייה. עדיין לא החלטתי אם זה טוב או רע.
השעמום של המדינה
ומה השיטה? מכבי תל אביב צריכה לנצח שלושה משחקים בלבד, במגרש הביתי שלה, כדי לזכות בגביע. ליתר דיוק, מכבי תל אביב צריכה לא להירדם במשך שלושה משחקים שלמים מול קבוצות כנועות שמרימות דגל לבן כבר ביציאה בלה-גווארדיה.
בכלל, מדובר בימים לא קלים לאוהדים של מכבי. אמנם קשה להתלונן כשהקבוצה משחקת כל כך טוב, אבל כבר הרבה זמן שלא נרשמו בהיכל כל כך הרבה פיהוקים. מאז המשחק הביתי מול פרטיזן, שהבטיח את המקום הראשון בבית, לצהובים לא היה אף משחק רציני.
שני משחקי בית משעממים מול עירוני אשקלון, משחק יורוליג חסר עניין מול חימקי מוסקבה, טיולים מיותרים לגדיניה וגלבוע/גליל (כמה פתטי מה שנשאר מהאלופה של העונה שעברה) ומשחק עם ניצוץ של עניין מול הפועל ירושלים, שהעניין הכי גדול בו בדיעבד היה האם הילד עם התוף יקבל עונש או לא על כך שפגע בגיא פניני (התשובה: לא).
בתווך היו עוד שני משחקי בית מנומנמים נגד מכבי חיפה וראשל"צ, שגם זקני יד אליהו לא זוכרים מתי היו כל כך חסרי טעם. במשחק נגד ראשון לפחות הגיעו כמה אוהדים כתומים שקיללו את שמעון מזרחי ועשו קצת עניין ביציע. איזו נחמה עצובה.
העיקר זה הרומנטיקה
אבל מה זה משנה בכלל, ולמי אכפת. תוציאו את אריק איינשטיין מהבית, תצאו לגינה ברחוב אוסישקין ותחגגו – הפועל תל אביב חזרה. עכשיו רק נותר לקוות שההגרלה שתיערך ביום רביעי הקרוב תספק לנו דרבי תל אביבי בחצי הגמר.
כולנו נוכל להתרפק על סיפורי אוהדים ממשחקי דרבי גדולים מאוסישקין ז"ל ומהימים שהיכל הספורט הלאומי עוד לא נקרא על שם חברת סלולר פינית. ניזכר בהרחקה הכפולה של מייק לארגי ומוטי ארואסטי, באגרוף של לבאן מרסר לתומר שטיינהאור, הסל של טפירו מהפינה, בשכיבות הסמיכה באוסישקין, בשאגה "הפועל מסריח" של רלף, באליפות הפלסטיק של שאול ובעוד סיפורי מור"ק מרגשים מימי הדרבי העליזים.
איך אמר האדום הגדול עלי מוהר ז"ל? העיקר זה הרומנטיקה.
רק שמרוב רומנטיקה ונוסטלגיה, שכחנו כמעט שמשחקי הדרבי האחרונים של הפועל תל אביב בגלגולה הקודם היו רווים באלימות מילולית ופיזית. התקווה האמיתית היא שהאוהדים של הפועל התבגרו והתפכחו מאז. האדומים גאים בכך שהפכו מסתם אוהדים, לבעלים של הקבוצה. הביקור המתוכנן של הצבא האדום בהיכל נוקיה בפברואר הוא הזדמנות נהדרת להוכיח שהם השתנו.
נורית גלרון נחשדה בגזענות אחרי שחשפה את דעותיה על אמני הז'אנר הים תיכוני שמופיעים בהיכל התרבות. לי לא נותר אלא לצטט אותה בהקשר של אוהדי הפועל תל אביב: "לא אכפת לי שיבואו להיכל, רק שישאירו נקי! שלא ישברו כסאות מרוב השמחה והצהלות".