אלן אנדרסון מול פרטיזן (צילום: שרון קביליו, מערכת ONE)
כמה שווה מפגש עם האקס? אלן אנדרסון|צילום: שרון קביליו, מערכת ONE

צלצול טלפון. מספר לא מזוהה. עונה. קול נשי צעיר מהצד השני. "עמיתוש, חתיך, מה שלומך? שנים שלא דיברנו". אחרי חקירה קצרה גיליתי שקוראים לה לירון והיא בטוחה שהיינו יחד בתיכון. היא כמובן גם קוראת את כל הכתבות שלי ומאוד נהנית. ויש לה גם מניע. בדיוק כמו נטע ומורן שהתקשרו לפניה, גם היא מחפשת כרטיסים למשחק העונה של מכבי תל אביב מול ברצלונה.

אז בנות, אתן יכולות להפסיק להתקשר אליי. וגם בנים, דרך אגב (שייקה, מבטיח לנסות לעזור לך בהצלבה). אין כרטיסים למשחק של מכבי נגד ברצלונה. יהיו הערב כמה תתי-אדם שינסו למכור מחוץ לקופות מול שער 12 כרטיסים במחירים מופקעים, ויהיו כמה פראיירים שישלמו להם סכום שהם יכלו לרכוש בו מנוי בתחילת העונה. עולם כמנהגו נוהג.

זכרונות מהסדרה הגדולה של עונת 2000

בהלת הכרטיסים למשחק מול ברצלונה היא ממש לא דבר חדש אצל האוהדים הצהובים. עקב הפופולריות העצומה של מכבי בציבור הישראלי, והעובדה שכמעט כל הכרטיסים להיכל נמכרים כמנויים עוד לפני פתיחת העונה, האפשרות להשיג כרטיס למשחק בודד ביורוליג היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

אוהדי מכבי תא תופסים את הראש (צילום: עודד קרני)
מי שחכם, קנה מנוי מראש. מי שלא, יצא פראייר אצל ספסר|צילום: עודד קרני

לפני 11 שנה, ב-26 במרץ 2000, החלו לזרום בשעת לילה מאוחרת עשרות אנשים לשכונת יד אליהו בדרום תל אביב. המטרה – להשיג כרטיסים למשחק המכריע בסדרת ההצלבה של מכבי מול פאף בולוניה. אנשים הגיעו מצוידים בשקי שינה, קפה, דיסקים של אייל גולן ומשחקי חברה (דיויד בלאט אפילו בא לשחק שש בש עם האוהדים בסביבות אחת בלילה). עד פתיחת הקופות היו שם קרוב ל-7,500 איש, או במילים אחרות: שלוש פעמים אולם אוסישקין ז"ל.

בשעה חמש בבוקר נפתחו הקופות, 12 איש נפצעו בזמן ש-3,000 כרטיסים נמכרו תוך שעה והשאירו אלפי אנשים להתווכח עם הספסר הג'ינג'י שביקש אלף שקל על כרטיס לשער 11 למעלה. עולם כמנהגו וכו'.

בשער 9 המציאה מכבי טריק, ובין שורה 15 באולם לשורה 16 ביציע הוסיפו את שורה 15א', שם גם ישבתי רוב העונה כשסיקרתי את משחקי הצהובים לפורטל אינטרנט שלא קיים יותר. יום לפני המשחק קיבלתי הודעה נוראית ממשרדי מכבי – אישור הכניסה שלי למשחק בוטל עקב הביקוש העז. הרבה מעבר למחוייבות העיתונאית שלי, לא יכולתי להרשות לעצמי כאוהד להפסיד משחק מכריע על העליה לפיינל פור.

אחרי אינספור ניסיונות הצלחתי להשיג בטלפון את מוני פנאן ז"ל, שהסביר לי שפשוט "אין מה לעשות בובל'ה, אפילו לראש הממשלה אני לא יכול להשיג כרטיסים". כמה התעקשויות אחרי והוא כבר אמר "שמע, אני לא מבטיח כלום, אבל תגיע למגרש בארבע אחר הצהריים".

מוני פנאן כועס (צילום: עודד קרני)
חוץ מכל מה שכתבו עליו כבר, חשוב לזכור שהוא היה איש נחמד. פנאן|צילום: עודד קרני

עשיתי כמצוותו, חיכיתי שעה מחוץ לשער 9 כשלבסוף יצא מוני, אמר לסדרנים להכניס אותי – והנחה אותי ללכת לשבת בשורה השניה ביציע 7. שם, לבד לגמרי בהיכל הענק, חיכיתי במשך ארבע שעות לתחילת המשחק. ראיתי את החימום של המעודדות, את התדריך המשטרתי ואת ההיכל הולך ומתמלא ברבבת צופים צהובה. בסוף מכבי עלתה לפיינל פור ראשון מתוך שבע באותו עשור.

אחרי מותו של מוני, כשרוב כלי התקשורת חגגו על הדם ופרסמו דברים שהתגלו בדיעבד כחצאי אמיתות במקרה הטוב, לא יכולתי שלא להיזכר באיש הנחמד שסידר לי את אחד הרגעים הקסומים בחיי, בלי שיצא לו מזה שום דבר בתמורה.

כמה כסף שווה נס אלוהי?

כמו הרבה אוהדי מכבי, אני לא אשכח לעולם את נס ז'לגיריס. מעבר לכך, אני גם לא יכול לשכוח את צליל הרשת העדין בשקט המופתי של יד אליהו, בזמן שהשלשה של דריק שארפ נכנסה בשניה האחרונה והשוותה את התוצאה מול קובנה. בכל פעם שמקרינים את הסל בטלוויזיה אני מזהה את עצמי קופץ עם החולצה של דורטמונד בשורה הראשונה אחרי שהשקט התפוגג, והטירוף ביציעים התחילו. מעניין אם אני היחיד שנהיית לו צמרמורת עדינה בכל הגוף כשהוא חושב על הרגע הזה.

מכבי תל אביב חוגגת את הזכיה ביורוליג (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
כמה שווה להיות ברגע כזה? מכבי חוגגת את הזכיה ביורוליג ב-2004|צילום: מערכת ONE

כמה שעות לפני מסירת הקוורטר-בק של גור שלף לדריק, קיבלתי שיחת טלפון. מיטל מהצבא על הקו. יש לה חבר שחייב לבוא למשחק וישלם כל מחיר. אמרתי לה, ברגע של דאווין, שתגיד לו שאני מוכר את הכרטיס שלי באלף שקל. אחרי בדיקה היא התקשרה אליי ואמרה שהוא מסכים. אמרתי לה שהתחרטתי, אבל אני מוכן למכור את הכרטיס באלפיים שקל. ניתקה וחזרה אליי, הוא מוכן לשלם גם את המחיר הזה – כמעט כפול ממחיר המנוי שלי. נבוך, התחלתי לגמגם ואמרתי לה שתתן לו את הטלפון שלי. סגרתי את הטלפון ולא פתחתי אותו עד סיום המשחק.

לא הייתי, ואני לא איש עשיר. אבל בדיעבד אני יכול להגיד בוודאות שאין שום סכום כסף בעולם שהיה שווה לי כדי להפסיד את החוויה של להיות בשורה הראשונה בזמן שהנס האלוהי של המכבים התחולל. וזה גבירותיי ורבותי, העושר האמיתי בחיים.

מרגש

"לשחק בתל אביב? אוי, מדהים. זו הרגשה מיוחדת. רואים שהקהל חי את המשחק וזה מרגש מאוד לראות את כל המעריצים ביציע מעודדים את השחקנים שלהם. אני מאוד אוהב לשחק בתל אביב, יש אווירה חגיגית וכל האולם נצבע בצהוב. אפילו שהקהל הוא נגדנו הם שומרים על אווירה נהדרת וזו הזדמנות עבורי להודות לקהל הישראלי. בזכות אנשים כמוהם הכדורסל הופך ליפה יותר". מאמן ברצלונה, צ'אבי פסקואל, מתחנף לאוהדי מכבי דרך ראיון ב"ידיעות אחרונות".

חברים, אל תתנו לו להתאכזב, 40 דקות של עידוד – בלי קללות, בלי אלימות – כל הדרך לניצחון. ואם לעשות פרפרזה על דבריו של הקטאלוני, בזכות משחקים כאלה החיים הופכים ליפים יותר.

רוצים להיכנס לאווירה? קבלו את הקליפ שיוקרן על מסכי הענק בהיכל בזמן הצגת השחקנים: