למה כובע? כי קשה לי לחשוב על מישהו מעולם הכדורסל המקומי – לרבות תקשורת הספורט – שלא צריך לאכול את הכובע שלו. למעשה, צדק פואטי ייעשה רק אם דיויד בלאט בעצמו יגיע ויאכיל את כולנו בכובעים שלנו.
לא מוכשרים, ווינרים
ונחזור, ברשותכם, לכדורסל. נתחיל מהשורה התחתונה, או בעצם זו השורה הראשונה – מכבי תל אביב של עונת 2012/13 היא לא קבוצת כדורסל טובה. למעשה, מדובר בחבורה של שחקנים בינוניים שהתחברה יחד על ידי מאמן ענק אחד. תמיד ידענו שאי אפשר להמעיט בחשיבות של מאמן כדורסל לקבוצה שלו, והעונה הזאת של הצהובים מוכיחה את זה – בדיוק כפי שהוכיחו שתי העונות הקודמות, אגב.
אני כבר יכול לדמיין מה יכתבו הפרשנים שלא מסוגלים להסביר את הקאמבק האדיר של חבורת יד אליהו מהקבר ועד למרחק נגיעה מרבע גמר היורוליג (לבינתיים) – הכדורסל באירופה חלש, המסורת של מכבי ניצחה, הטורקים נתנו למכבי את המשחק בגלל ההתנצלות של ביבי ועוד תירוצים. ככה זה כשקשה לפרגן.
אז בואו נפרגן – לא לרוח המועדון ולא לאווירה (המדהימה לכשעצמה) בנוקיה – אלא לכדורסל של דיויד בלאט. כדורסל עקבי, כדורסל לא מתפשר – כדורסל של ווינרים.
אז הקבוצה של בלאט היא בהחלט לא הכי מוכשרת באירופה (ממש כמו שהייתה זו של השנה שעברה, וזו שלפניה) – אבל היא הכי ווינרית. בעצם, תנו לי לנסח את המשפט הזה שוב. הקבוצה הנוכחית של דיויד בלאט היא אחת מהקבוצות הפחות מוכשרות שהיו בתולדות מכבי תל אביב, ממש ככה – אלא שנראה שהמאמן מצא את התלכיד הנכון, ומצליח להוציא מהקבוצה שלו יש מאין.
בדרך ללונדון עוצרים בברצלונה
אבל לא הכל "בגלל הרוח" או בגלל הווינריות. דיוויד לוגאן למשל, זכאי להרבה קרדיט על ההתאוששות של מכבי בסיבוב השני של הטופ 16. הידית האוטומטית, השקט שהוא נותן מהספסל (גם כשהוא יורד אחרי חילוף) והמנהיגות השקטה בצוותא עם דווין סמית' שסחפה את הקבוצה לקאמבק הכי גדול של הקבוצה מאז שנייט האפמן תפר 19 מ-19 מהקו בבולוניה. עם כזאת יכולת, אף אחד לא מתגעגע לדיויד בלו.
ועכשיו נותר לצהובים רק להחזיק אצבעות לברצלונה בתקווה שתנצח הערב את סיינה ותעלה סופית את מכבי ל-8 הגדולות של אירופה. האוהדים בהיכל כבר התחילו להתעניין אתמול במחירי הדילים לפיינל פור בלונדון. כי ככה זה ווינרים, תמיד חושבים על הצעד הבא.