זה לא יהיה טור על כדורסל. לא תמצאו פה תחזיות למיקומו של דני אבדיה בדראפט, התמוגגות מהחתוליות של ים מדר או מחמאות לניהול המשחק של אריאל בית הלחמי. כי כשבאים לבחור תואר מפוצץ כמו קבוצת העשור, אולי יש פחות מקום לדברים האלה. אנחנו מאוד אוהבים להתפעל מאיכות של ספורטאים, אבל זו לא באמת הסיבה שאנחנו אוהבים ספורט. אנחנו אוהבים ספורט בזכות הרגש. ובעשור האחרון לא הייתה קבוצה שעוררה בארץ רגשות יותר עזים מנבחרת העתודה.
הזדהות
זה היה אחרי הניצחון על ליטא ברבע הגמר של 2019. אבדיה יצא לקהל האוהדים שחיכה לו מחוץ לאולם ופשוט חגג ורקד איתם. תורידו ממנו את מדי המשחק ואיזה 20 ס״מ וקשה לזהות מי מבין האוהדים הצוהלים אשכרה משחק בנבחרת ישראל. "הילדים של כולנו" זו קלישאה חבוטה ב-99.99 אחוז מהמקרים. נבחרת העתודה היא המאית שנותרה.
כי החבורה הזאת אמנם באמת סיפקה הצגות כדורסל וגברה על כל יריבה שעמדה בדרכה, אבל אז הגיעו גם שאגות השמחה והראיונות הנרגשים, וסיפקו בכל פעם תזכורת שמדובר בשחקנים שיכולים להיות הילד של השכן, או בן הכיתה של האח הקטן. יותר מזה - השחקנים האלה הגשימו את הפנטזיה של כל מי שאוהב את הענף. כשאנחנו דמיינו את עצמנו גדלים להיות ספורטאים ואלופים, ככה זה נראה. ואם לא אנחנו, אז לפחות שהילדים האלה יגשימו את החלומות שלנו.
גאווה
וגם אם נעזוב רגע את שיח ה"ילדים", מתי התגאיתם בפעם האחרונה בספורטאי ישראלי, באיזשהו גיל? כמה יוצא לכם לצפות בתחרות בינלאומית ולהגיד "איזה כיף, הוא/היא/הם משלנו?". במקרים הנדירים בהם זה כן קורה, לרוב לא מעורב בזה כדור. אבל הנבחרת הזאת? איזה כדורסל כיפי. איזה תיאום. איזה אופי (אופי!). לך תסביר לחבר׳ה בן 18 שהמנטליות של השחקן הישראלי אמורה להפיל אותו ברגעי ההכרעה, ולא לגרום לו להתעלות כשבאמת צריך. הם עוד לא הספיקו לשמוע על זה כנראה. וטוב שכך.
אנחנו הרי כל כך רגילים לאייטמים בסגנון "למה האיסלנדים יכולים ואנחנו לא?" ולהשוואות של "בואו תראו איך הסרבים מגדלים ספורטאים מגיל צעיר", ואז באה נבחרת ישראלית ששלוש שנים ברציפות מנפצת לנו את כל רגשי הנחיתות. נבחרת כחול-לבן שהיא-היא המושא לקנאת היבשת. רק דמיינו שבכתבה שמתפרסמת במגזין הכדורסל האסטוני מדברים על יותם מבית השיטה ועל יובל מנתניה כדוגמה לספורטאים שמתחנכים לווינריות מגיל צעיר. וכן, הם משלנו. מי היה מאמין?
תקווה
בדרך כלל אנחנו לא מעזים לחלום. האינסטינקט שלנו כאוהדי ספורט ישראלי הוא להסתפק במה שהיה ולגדר את החוויה הזאת בגבולות גזרה ברורים ונוקשים. אבל אם הם מספיק נועזים כדי לקחת שתי אליפויות אירופה, מי אנחנו שלא נאמין שהם מסמנים את השינוי? ששלוש השנים האלה לא היו הקתרזיס, אלא בעצם רק הפרולוג?
ולמה לא בעצם? לא רק מבחינת כישרון טהור, גם מבחינת האופי (אופי!) ומבחינת ההתעלות ברגעים הנכונים – אלה שחקנים שמאפשרים להסתכל אל העתיד ללא פחד. נכון, ההיסטוריה מראה שנבחרות צעירות בכלל, ונבחרות עתודה בפרט, נוטות להתפוגג ולהותיר במקרה הטוב שאריות של קריירות מקצועניות. אבל כשהם מגיעים לשלושה גמרים ברציפות, בהרכבים די שונים בכל שנה, כבר אין מה לדבר על מקריות. ותכלס? זה לא באמת משנה אם אלבר, קרביץ וזיס עוד ידברו חזק כבוגרים, כי הם כבר נהיו שמות קוד לשחקנים שלא מתביישים לשים את המקום הראשון כמטרה. התקדים נקבע. עכשיו אנחנו יודעים שאפשר.
אהבה
בסוף בסוף, זה מתנקז לזה. התאהבנו בהם. בחדוות המשחק, באחווה הכל כך בולטת לעין, בתמימות הזאת שספורט בוגרים עדיין לא הספיק לקלקל. זו אהבת קיץ מרעננת שחזרנו אליה שוב ושוב. שבכל ערב הלכה והתחזקה, ובכל בוקר עוד ועוד אנשים גילו אותה לראשונה. עד שהגענו למצב של מדינה שלמה שמאוהבת בקבוצת כדורסל אחת.
וכשמושא האהבה שלך מתקדם צעד אחר צעד לעבר הפסגה, כשאתה עובר איתם את המסע הזה, מסע מלא תקווה אך גם מלווה בחשש מהנפילה, כל הדרך עד להשגת המטרה ולדמעות של שמחה, באמת שאין דבר יותר מרגש מזה.
ואיזה מרגשים הם היו, יא אללה.
