יום שישי, 5 באוקטובר, 1973. המקום: שדרות רמבלס, ברצלונה. קבוצה של ישראלים ואמריקנים יהודים המהווה את סגל נבחרת הכדורסל של ישראל, מתכוננת ל'פינאלה' שלה בטורניר אליפות אירופה.
עבור חניכיו של אברהם חמו היתה זו הזדמנות להשיב את הכבוד הלאומי. אחרי הכישלונות בנאפולי 1969 וב-1971 במערב גרמניה, טל ברודי, בארי לייבוביץ', איתמר מרזל, מולי אבישר, גבי נוימרק, בועז ינאי וגור בן דוד, שהיו חלק מהרשימה שהכילה את המשלחת הישראלית, רצו להחזיר עטרה ליושנה.
המטרה של חמו וחניכיו: לסיים בין המקומות 5-8 מתוך 16 נבחרות שמשתתפות באליפות בעיר הספרדית שהיתה קודרת ואפורה באותן הימים. הנבחרת הוגרלה לשחק מול טורקיה בקרב על המקום השביעי.
בשעה ששחקני הנבחרת עשו את ההכנות האחרונות לקראת המשחק שהוקדם לשעות הצהריים, אזרחי מדינת ישראל היו עסוקים בהכנות האחרונות שלהם לקראת כניסתו של יום הכיפורים. תנועת הרכבים כבר פסקה, אווירת הקודש החלה מכסה את בתי הכנסת ונכנסת עם העלטה. כל האזרחים לבושי כיפות כבר תפסו את מקומם בבתי הכנסת, ורק מעטים ששומרים בגבולות המדינה חשים בתחושה מוזרה עם כניסתו של הצום.
"הפנים של שפירא אמרו שמשהו לא טוב קרה"
חזרה לברצלונה. הנבחרת השלימה את משימתה וניצחה את טורקיה במשחק שסיים את חלקם של הישראלים באליפות אירופה. במקום לחגוג, עטו השחקנים על חדר ההלבשה והמלתחות, והתכוננו בזריזות לקראת יציאה מגובשת אל עבר בית הכנסת היהודי בברצלונה, לקראת הארוחה המפסקת ותפילת כניסת יום כיפור. אף אחד בברצלונה ובישראל לא ידע שבתוך כמה שעות יחליטו צבאות ערב לפתוח עלינו במלחמה כוללת.
"אנחנו סיימנו את המשחק, היינו בחדרים ואז נכנס לחדר שלנו עמירם שפירא, הפנים שלו אמרו שמשהו לא טוב קרה", סיפר מי שהיה כוכב הנבחרת ומכבי תל אביב, טל ברודי. "עמירם נכנס ואמר לנו שהוא יודע שנפתחה מלחמה בישראל".
בחדר עם ברודי שהו מספר שחקנים וכולם בלי יוצא מן הכלל חשבו רק על דבר אחד - איך חוזרים ארצה? "ידענו שברגע שהודיעו על פתיחת המלחמה יהיה קשה למצוא את הטיסות חזרה ארצה. התכנון היה שנישאר עד למשחק הגמר שהיה יום למחרת ורק ביום ראשון נטוס ארצה", מספר ברודי. "כולם בלי יוצא מן הכלל חשבו איך מגיעים לארץ כדי להתגייס ולהיות חלק מהלחימה. לא חשבנו על כלום חוץ מזה".
למזלם של אנשי המשלחת, אחד מהשחקנים שהיו בסגל הנבחרת, גור בן דוד, לימים משנה למנכ"ל ישראייר וקברניט, היה אז טייס קרבי בחיל האוויר, מה שעזר לזירוז מקומות טיסה חזרה ארצה. "ידענו שבן דוד הוא טייס, אבל רק באותו ערב גילינו שהוא טייס קרבי בסקיי-הוק. הוא היה המפתח שלנו להשיג את הטיסה ארצה", סיפר ברודי.
אלא שהטיסה של הנבחרת היתה רק ביום ראשון בבוקר, כך שהתכנון הראשוני של אנשי המשלחת לצפות במשחק הגמר ביום שבת עמד בעינו. שחקני הנבחרת עם משלחת העיתונאים שליוותה אותה, התמקמה ביציע כשכל מצלמות הטלוויזיה מופנות אליהם, אבל הראש שלהם היה טרוד בלדלות מידע על המתרחש בארץ.
"אנחנו לא ידענו יותר מידי פרטים", הודה הכדורסלן הישראלי-אמריקני שעלה רק שבע שנים קודם לכן לארץ והספיק כבר להשתתף במלחמת ששת הימים. "אני זוכר שרובם היו עסוקים במשפחות שלהם ובדאגה לילדים ולהורים, אני לעומת זאת הייתי מאוד בטוח בניצחון של הצבא הישראלי. היום כאשר אני מסתכל אחורה אני לא יודע מאיפה היה לי את הביטחון הזה, אבל אני זוכר שידעתי שנננצח את המלחמה".
ביום ראשון בבוקר עשו השחקנים את דרכם ארצה בטיסה שעברה דרך רומא. זו היתה הפעם הראשונה שהשחקנים חוו נחיתה בנמל התעופה בן גוריון בעלטה מוחלטת. עם הנחיתה חלק מהשחקנים גוייסו מיידית לצבא, וביניהם גור בן דוד, שהוזנק למטוסו, וברודי שקיבל צו גיוס ליחידתו, יחידת נ"מ שהתייצבה בדרום. "אנחנו לא ידענו שהסורים כמעט והגיעו לטבריה ולא ידענו מה המצב בדרום, אבל כולם רצו להתגייס", סיפר ברודי. "בכלל, עבורי לראות את כל העם הזה, כל הבחורים הורים לילדים, בחורים צעירים, ספורטאים מתגייסים לצבא בהתנדבות או תחת צו עשה לי המון. זה הוכיח לי שלא יהיה צבא בעולם שיוכל להביס אותנו, אולי מפה שאבתי את הביטחון".
מי ששירת את צבא ארה"ב במלחמת וייטנאם שנה אחרי מלחמת ששת הימים התגייס כעת ליחידת הנ"מ שלו ושירת עד תום המלחמה. ברודי לא שוכח את חבריו שנפלו בקרבות ומודה: "זה החלק הקשה ביותר שהיה לי במלחמה. לשמוע על החברים מעולם הכדורסל ובכלל שנפלו".
ברודי נזכר באחד הרגעים הקשים שעברו עליו: "אחרי מלחמת ששת הימים ביקרתי בתעלה באחת מהיחידות והכרתי את החיילים. בזמן המלחמה שמענו שהמצרים התקיפו את אותה היחידה שספגה אבדות רבות. הרגשתי צער עמוק. זה כאב מאוד. אחרי המלחמה שמעתי גם על החברים שלי מעולם הכדורסל שנהרגו במלחמה. זו היתה תקופה מאוד קשה עבורי. כבר לא הרגשתי עולה חדש אלא חלק מהמדינה".
ארבע שנים אחרי המלחמה, ברודי היה חתום עם כוכבים נוספים במכבי תל אביב על ההישג הראשון וההיסטורי, זכיה בגביע אירופה. "התקופה עד 77' היתה נוראית במדינה. היה הרבה שכול והיה קשה להתאושש מהמלחמה ההיא. אני זוכר שכל עונה ששיחקנו באירופה עבר לכל השחקנים בראש רק דבר אחד - איך עושים שמח ומעלים את המוראל".
"המחשבה על המוראל הלאומי - זה מה שליווה אותנו גם ב-77' ואני זוכר שאחרי הניצחון על צסק"א מוסקבה הגדולה והזכיה בגביע כולנו אמרנו שאנחנו מקדישים את התואר הזה לאותן משפחות שכולות שידעו את הצער העמוק ביותר. עד היום אני מאמין שהזכיה בגביע היתה נקודת מפנה באותה תקופה נוראית שעברה על המדינה. כולם היו מאוחדים ושמחים מה שהפך את הרגע הזה למאושר בחיי".
