מוני פנאן היה ידוע במכבי תל אביב כ"אבא של השחקנים" וככזה הוא זכה לרגעים גדולים של שמחה ונחת. אחרי שנים רבות כאוהד מושבע של הקבוצה פנאן זכה איתה בהישגים רבים ב-22 שנים בהנהלת מכבי, 16 מהם כמנהל הקבוצה.
פנאן החל את דרכו כמנהל מחלקת הנוער של קבוצת הכדורגל של המועדון הצהוב, אך מהר מאוד התחבר אל אהבתו הגדולה, קבוצת הכדורסל. פנאן נכנס ב-1986 להנהלת מכבי ובשנת 1992 החליף את שמלוק מחרובסקי כמנהל הקבוצה. פנאן רצה לאחד בין שני המקומות שהיו בשבילו הבית, כאשר צירף גם את ביתו, לירון פנאן, שהיתה מנהלת קשרי הקהילה של הקבוצה.
גם בנו של מוני, רגב פנאן, מצא את עצמו נכנס למשפחה הצהובה, והוא שיחק במועדון ועבר לאימון כושר. גם האחיין, עזר פנאן, עבד במכבי. את תחושותיו של מוני פנאן כלפי מכבי אפשר להבין מהצורה שבה הגדיר את החלטתו לא לעזוב את מכבי בשנת 2006, כאשר אמר: "ילדים לא נוטשים בית".
היחס החם שהעניק לשחקנים גרם לרבים מכוכבי אירופה להרגיש כחלק ממשפחת מכבי תל אביב. דריק שארפ, המנהיג של מכבי בשנים האחרונות, אמר בעבר על פנאן: "הוא כמו שחקן בקבוצה". שאראס קרא לו "האחד והיחיד", ופיני גרשון אמר: "מוני הוא לא מנהל קבוצה, הוא מוסד".
במסיבת העיתונאים שבה פנאן הודיע שהוא נשאר במכבי, בשנת 2006, הוא אמר: "טבעי שיהיו חילוקי דעות בין אנשים. מכבי בשבילי זה קודם כל אהבה, ואני שמח שהאהבה ניצחה. אני בטוח שנצא מחוזקים לדרך שמטרתה לשמח את העם הזה".
במהלך עבודתו של פנאן במכבי, הוא יצר קשרי ידידות עם רבים מאנשי הכדורסל באירופה כולה. בשנים האחרונות שלו בקבוצה היו חילוקי דעות בין פנאן לבין חברי ההנהלה ולבסוף הוא החליט לפרוש מהקבוצה שהיוותה לו משפחה, ולהעניק יותר תשומת לב למשפחתו הביולוגית.
מוני פנאן הוא האיש שהכי מזוהה עם מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב, אחרי שמעון מזרחי, ולכן גם תגובתו של מזרחי ביום שבו פנאן החליט לעזוב את הקבוצה, ב-05/08/2008, היתה ברורה מאליה. "זה אחד הרגעים העצובים בחיי" אמר מזרחי, וניתן היה לראות שוב, עד כמה מיוחדים היחסים בין אנשי המועדון הצהוב. לפני ארבעה חודשים פנאן זכה לפרס על מפעל חיים מעיריית תל אביב.
16 שנים של הישגים והרבה מאוד רגעי אושר
בכל שנותיו במכבי תל אביב, הקבוצה היתה באלופה הבלתי מעורער של הכדורסל הישראלי. פנאן זכה עם הקבוצה בכל עונה באליפות, מלבד פעמיים, ב-1993 וב-2008.
פנאן גם ניהל את הקבוצה בתקופת "דור הזהב" של תחילת שנות האלפיים, אותה קבוצה שזכתה ב-3 אליפויות אירופה, שהזכורה מביניהם היא זו שהושגה בתל אביב, בשנת 2004.
את שתי אליפויות אירופה הראשונות של המועדון זכה פנאן לחוות כאוהד מסור, בשנת 1977, ו-81. מרגע הצטרפותו של פנאן להנהלת הקבוצה, הוא חלם על החזרת התואר הנכסף למועדון. פנאן ראה הקבוצה מפסידה בגמר אליפות אירופה בשנת 1987 ו-88 לטרסר מילאנו, וב-1989 לקבוצה האגדית של טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה ודראזן פטרוביץ', שיותר מאוחר הפכו להיות כוכב NBA, יוגופלסטיקה ספליט.
בשנות התשעים מכבי עדיין שלטה ללא עוררים בליגה הישראלית, אך במסגרת אירופית הקבוצה לא הגיעה לאף גמר, למרות שתמיד המשיכה להיחשב כאחד המועדונים הגדולים באירופה כולה, בעיקר בגלל המעמד של המועדון בישראל והתמיכה האדירה לה זכה מאוהדי הקבוצה הרבים.
אחרי שבשנת 2000 מכבי שוב הפסידה בגמר, הפעם לפנאתינייקוס, שנה לאחר מכן המועדון סוף סוף החזיר לעצמו, ולמוני פנאן, את תואר אלופי אירופה, כאשר הפעם מכבי ניצחה את היוונים. בשנת 2004 מכבי זכתה בגמר המפורסם מכולם, כאשר הביסה בהיכל נוקיה את סקיפר בולוניה, 74:118. פנאן היה מאוד מחובר לשחקנים של אותה קבוצה, ובעיקר זכורה מערכת היחסים הקרובה שלו עם הסנטר, ניקולה ווייצ'יץ'.
גם ב-2005 מכבי זכתה באליפות אירופה, החמישית בסך הכל שפנאן זכה לראות, ובו גברה על טאו ויטוריה. פנאן גם זכה לראות את מכבי מפסידה ב-2 גמרים אירופים נוספים, ב-2006 וב-2008.
מוני פנאן זכה לראות רגעים יפים יותר ופחות בכל שנותיו, אך אין ספק שבתקופתו מכבי ידעה הישגים רבים ומרשימים. פנאן היה יכול להיות בהחלט גאה במה שהשיג עם המועדון הצהוב, שהפך בעזרתו למועדון הגדול ביותר בכדורסל האירופי של שנות האלפיים.
