אחרי ההצגה הגדולה של עומרי כספי נגד מונטנגרו, ולקראת המשחק הערב מול האיטלקים, הישראלי הראשון ב-NBA הוא זה שירכז סביבו את מירב תשומת הלב אפילו יותר מאשר קודם לכן. ערב של 30 נקודות במשחק שחובה לנצח ונגד נבחרת חזקה יוצר טעם של עוד. הרבה שאלות עולות מכאן והלאה, והנה כמה מהן.
האם מעתה והלאה כספי הוא המנהיג המוכתר של הנבחרת? האם ריאלי לצפות ממנו למשחקים של 20 נקודות ויותר בכל ערב עד לסיום הקמפיין? האם נבחרת ישראל תהפוך עם הזמן לסוג של נבחרת גרמניה בזמנו, שהיתה פחות או יותר דירק נוביצקי ועוד ארבעה?
תשובות חד משמעיות אין, אבל אפשר לדון בשאלות האלה ולנסות להגיע למסקנות. המחשבה הראשונה שעולה מתוך הדברים היא, שאולי כדאי לסיים אחת ולתמיד את הדיון השחוק בכספי שהגיע ל-NBA והצליח שם בזכות עבודה סיזיפית ואופי יוצא דופן לעומת כדורסלנים אחרים, ולעבור לדבר על כספי שהקפיץ את הרמה שלו, שיכול לשמש סמן ימני ושבגיל 22 אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
עומרי רץ לצד טל בורשטיין במהלך האחרון במשחק נגד פינלנד. הוא סימן בידיו שהוא רוצה את הכדור, אבל לא קיבל את המסירה. בלי להסתובב במסדרונות מוחו הקודח בלילה שאחרי, כמעט ברור שהוא הבטיח לעצמו שבמשחק הבא, בפעם הבאה, זה לא יקרה. זה מסביר אולי את ההתפרצות שלו ברבע הראשון נגד מונטנגרו שבו קלע 15 נקודות. הוא פשוט החליט לקחת את הכדור ולהראות מה הוא יודע ויכול.
נכון לעכשיו הוא עומד על 19.3 נקודות למשחק בקמפיין מוקדמות אליפות אירופה. המעמד המקצועי שלו שונה לחלוטין מאשר היה קודם לכן, זה מובן מאליו. לפני שהצטרף למשחקי ההכנה בקיץ הנוכחי הממוצע שלו בנבחרת עמד על 7.4 נקודות במשחקים בהם השתתף קודם לכן אי-שם ב-2007 (את 2008 החמיץ, כזכור, כיוון שבחר להתמקד בקריירה האישית שלו וקידום סיכוייו להצליח בעונה הראשונה ב-NBA).
האם כספי "שווה" 19.3 נקודות גם בהמשך הדרך? התשובה חיובית לגמרי. הוא בקו עלייה באופן כללי, בחור צעיר מאוד שעדיין לא צריך לבצע יותר מדי הסתגלויות מחדש למשחק האירופי ולהיזכר בקווים לדמותו, שהרי מאחוריו עד כה יותר שנות משחק כזה מאשר זה האמריקני. בנוסף, זו גם הפעם הראשונה שהוא מגיע מארצות הברית כדי להתגייס למאמץ של הנבחרת ולמשימה שלה. הוא זוכר טוב מאוד שלא היה כאן בקיץ שעבר, וזוכר ודאי היטב גם את התוצאות השליליות שהושגו באליפות בפולין בלעדיו.
יצא לי לקרוא ולשמוע באחרונה השוואות בין היכולת הטובה שלו במדי נבחרת ישראל לבין שחקני NBA אחרים שמגיעים לנבחרות הלאומיות ולא תמיד מצליחים. טוני פארקר מצרפת והידו טורקוגלו מטורקיה ניתנו כדוגמאות בהקשר הזה, אבל ההשוואה אינה במקום. פארקר וטורקוגלו מגיעים כבר שנים בקיצים כדי לשחק בנבחרות, ואצלם העסק הזה פחות רווי אמוציות, פחות טרי וחדש מאשר אצל כספי, הצעיר מהם בהרבה, ואולי כבר פחות מחייב מנטאלית. הם כבר הרבה יותר אמריקנים בסגנון המשחק, אולי אפילו גם בשפה ובמנטאליות, מאשר היו לפני עשור. פחות מחויבים.
ישראל, לפיכך, מקבלת עכשיו את כספי במיטבו. ייתכן שיהיה טוב יותר בעתיד, אבל מדובר בלי ספק ביכולת שיא של כספי כפי שהכרנו אותו עד כה. קשה להעריך כבר עכשיו, אבל ספק אם הוא יגיע לשחק בנבחרת ישראל מדי קיץ לאורך הקריירה. יהיו קיצים שבהם יעדיף לשמור על הגוף אחרי עונה קשה, יהיו קיצים שהקבוצה שלו תערים קשיים על שחרורו למשחקי הנבחרת. לכן זו עלולה להיות טעות אם מצפים ממנו שיהפוך להיות דירק נוביצקי הבא ביחס לנבחרת הלאומית שלו. בלי קשר, כל השוואה לנוביצקי, מגה סטאר במונחי NBA, עושה עמו חסד אדיר.
הדבר החשוב ביותר שאפשר היה ללמוד אחרי מונטנגרו ולקראת איטליה הוא, שכספי יכול לקחת את נבחרת ישראל על הגב. מה שהיה קודם הערכה, משאלה, ציפייה או תקווה, הפך לעובדה עם שלושה סימני קריאה. הוא ייקח את המשחק, יעטוף אותו באנרגיות המיוחדות שהוא מביא איתו, יהיה ראשון בריבאונד התקפה, ראשון בחדירה לסל, יפגיז שלשה מטווח ארוך ויסחט עבירה קריטית. כל מהלך וצעד שהוא מבצע על המגרש כאילו מבקשים להבהיר, באמצעות אופי המשחק והאישיות שלו, שהוא מוכן למשימה ויכול להיות שם עבור נבחרת ישראל.
השחקנים האחרים לומדים לתת לו כבוד מקצועי רב ולאפשר לו לעשות את מה שהוא עושה. זה לא אמור לקרות תמיד, גם לא בהכרח בכל משחק שני, אבל הגו טו גאי והאיש שצריך לקחת אותנו לחוף מבטחים הוא עומרי כספי, איש סקרמנטו קינגס, כיאה וכראוי. זה כבר לא טעון הוכחה, אבל איש מאיתנו לא יתנגד לכמה וכמה הוכחות נוספות. החל במשחק הערב, למשל, נגד איטליה.
