שלושה ניצחונות חוץ בארבע סדרות פלייאוף ראשונות שיצאו לדרך הושגו אתמול, וכל מה שאנחנו הולכים לשמוע עכשיו הוא מכבי ת"א, מכבי ת"א, מכבי ת"א. כי ככה זה כאן: כשמכבי מפסידה משחק פלייאוף ביתי זו סנסציה כל כך גדולה, עד שבאופן אירוני ברור עוד יותר מדוע ליגת הכדורסל הישראלי, במצבה הנוכחי, זקוקה להכרעות דרך פיינל פור.
מספיק להקשיב לכל הדעות, התגובות וההנחות מראש (כן, גם שלי) לפני הסדרה וגם כעת, על כך שמכבי ת"א תעבור הלאה בכל מקרה. אפילו מי שחזה 1:3 בסדרה לת"א ומעריך את כוחם ויכולתם של בני השרון ודן שמיר, הרגיש שהוא לארג' באופן מיוחד.
גם מכבי עצמה צריכה להתעשת: מרוב אזכורים חוזרים ונשנים על כך שפיינל פור היא שיטה לא ראויה ולא הוגנת (ואת דעתי כבר אמרתי – בהחלט לא מתאימה וגם לא הוגנת אבל כורח המציאות בליגה שבה האלופה היא אותה קבוצה ב-95% מהמקרים על פני ארבעים שנים, ללא אח ורע בעולם) – קצת שכחו שם להעיר את כל המערכת לקראת סדרת הפלייאוף נגד קבוצה שיודעת לשחק נגדה קרוב וכבר הוכיחה את זה במספר מקרים.
אז הפעם בני השרון לא רק שהיתה קרובה, היא השליטה את הרצונות שלה על פני משחק שלם. במובן הזה, מי שמשווה את הניצחון שלה לזה של עירוני אשקלון באותו שלב מהעונה שעברה – שוגה.
בני השרון נראתה הרבה יותר טוב, הצליחה לעמוד יפה גם כשמכבי חזרה וניצחה בזכות משחק שלם ומאוזן ולא תודות לשלשה מהממת מהסוג שירה ברגע האחרון טריי קלי מהפינה לפני שנה.
הנקודות של סטיל ורייס - מכבי לא יכולה להרשות לעצמה אותן
מעבר לעובדה שהגרשונים לא הגיעו מספיק חדים ודרוכים ורוצים ונלהבים, שאחרת קשה להסביר פתיחה שמידרדרת במהירות לפיגור 15 הפרש במשחק ראשון בפלייאוף ועוד בבית, יש כאן עוד עניין: אם 35 נקודות שמכבי ספגה משון ג'יימס, סם קלאנסי ופי. ג'יי טאקר ביחד הן מנה ריאלית והגיונית ביותר על פי כל קנה מידה, 35 הנקודות שספגה מידי רון סטיל ובן רייס הן הרבה יותר ממה שהיא יכולה להרשות לעצמה.
בתקופה שבה קוקי בלצ'ר הוא שחקן משלים בלבד, שגם את העבודה הזו מתקשה לעשות בהצלחה, בני השרון נהנתה משיא עונה של רון סטיל דווקא נגד מכבי ת"א. מזכיר לכם משהו? אמור להזכיר: שורה ארוכה של שחקנים קולעים את שיא הנקודות שלהם נגד מכבי והפעם האחרונה שראינו את זה כאן מול העיניים היתה שייכת לדושאן קצ'מן מפרטיזן בלגרד. גם צ'אק אידסון (28 נק' עם ריטאס וילנה בזמנו) ואחרים עשו את זה מול מכבי, ובדרך כלל המקרים האלה מסתיימים בהפסדים של גרשון והקבוצה שלו. עכשיו גם סטיל נכנס לרשימה הזו.
גם 11 נקודות מבן רייס הן הרבה יותר מדי. זו הפעם השנייה ב-18 משחקים שלקח בהם חלק בעונה כולה שהצעיר הזה, יוצא מחלקת הנוער של מכבי ת"א, קולע בדאבל-פיגרס. בגמר גביע המדינה שבו ניצחה מכבי את בני השרון 70:77 לא לפני קשיים, הצטמצמו השניים האלה לתשע נקודות בלבד.
כשזה מתחבר לנתון מפתח שבו שני הרכזים של מכבי ת"א נתקעים על 7 נקודות יחד – כולן של פרקינס – ועל 3 מ-18 משותפים מהשדה, אפשר להבין חלק גדול מהסיפור. וכן, אפשר גם להניח שבקרוב מאוד יטרידו את מנוחתו של הקשיש ההוא בן ה-38 שיושב על הספסל ומוקפץ פנימה כשהעסק נעשה בעייתי.
אין כמו הפלייאוף - אבל פיינל פור הוא כורח המציאות
ההפסד של מכבי ת"א לקח את הכותרות ותשומת הלב המלאה מברק נתניה, שאחרי תבוסה של 28 הפרש במחזור הליגה האחרון נגד מכבי ת"א נדמה היה שכילתה את כוחותיה. אבל תוצאות עלולות להטעות, כידוע, ואולי לא במקרה הן פעלו אחרת על שתי היריבות מהשבוע שעבר: מכבי ת"א הגיעה נינוחה מדי והפסידה לבני השרון, בעוד נתניה התייצבה ברוממה מוכה ונחושה שלא לחזור בשנית על יכולת חלשה כל כך, ניצלה את פציעתו של עידו קוז'יקרו וכבר הובילה ביותר מ-20 הפרש לפני שעלתה ל-0:1.
אין כמו פלייאוף, כאמור, והיתרון הגדול שלו מעבר להגינות ספורטיבית הוא שמדובר בדרך כלל בתענוג שמתמשך על פני שבועיים. אלא שבני השרון סוחבת עכשיו על הגב שלה שאלה כבדה שכל הכדורסל הישראלי רוצה לדעת אם יש לה פיתרון אקטואלי, ואם אפשר להסתמך עליו או לא: האם ישנה כאן ולו קבוצה אחת, שתיקח את מכבי ת"א לסדרה שתסתיים הפוך ממה שכולנו חושבים, או לפחות תימשך חמישה משחקים ועד לרגע האחרון על המגרש?
אם כן, זו תהיה עילה מספקת כדי לתבוע את ביטול הפיינל פור החל מהעונה הבאה ובשנים הקרובות. אם לא, ופיגור ה-1:0 של מכבי יהפוך לניצחון 1:3 כמו בעונה שעברה, נדע שבתנאי הכדורסל הישראלי של 2010 אין מנוס מקיומו של האירוע הזה.
