היום בצהריים דיברתי עם חבר ושאלתי אותו מתי בפעם האחרונה היה גמר כל-כך חד-צדדי וצפוי בגביע המדינה בכדורסל? ברק נתניה פגשה את מכבי תל-אביב, כשזו נמצאת בכושר שיא ודורסת כל מה שזז בסביבה, ישראלי או אירופי.
ההתמודדות הדיפה ריח עז של שיעמום למרחק, עוד לפני שריקת הפתיחה, ולאחר רבע ראשון צמוד יחסית ("רק" 10 נקודות הפרש למכבי, שיפור לעומת 24 הנקודות שהשיגה זו מול אשדוד ביום שני), הקטר הצהוב החל בלחץ ויצא למסע הבריחה.
בדיוק כשחשבתי עד כמה ההערכה שלי ושל חברי (ובעצם, כמעט של כל מי ששוחחתי עימו לפני הגמר) התגלתה כמדויקת, הגיעה תגרה אלימה במיוחד, בהשתתפותם של רומאו 'פתיל-קצר' טראוויס הנתנייתי, דייויד 'התמים' בלו, סופוקוליס 'מוחמד עלי' שחורציאנטיס ואדריאן 'מה אני קשור פה?' בנקס.
כשכבר חשבתי כמה עצוב שכשנתניה ואוהדיה יסתכלו אל העבר בעוד מספר שנים, הם ייזכרו בהתמודדות העצובה הזו ובהפרש המשפיל של 36 נקודות, הגיעה הקטטה (המרשימה ומפתיעה בהיקפה, יש לומר, לאור היתרון הגדול של מכבי באותן דקות) והצילה את המצב.
חלילה לנו מלעודד אלימות – במגרש, על הפרקט או ביציעים – אבל עם עובדות לא נתווכח. כמה מאירועי הספורט הזכורים ביותר לאוהד הממוצע קשורים באופן ברור למהלומות, התפרעויות ודברים שלא ממש קשורים לכדורסל.
הקטטה בגמר גביע המדינה ב-1995, בין בני הרצליה והפועל חולון; אירועי גביע ווינר ב-2007 (כשגיא פניני הלם בליאור אליהו); ועוד אינספור אירועים דומים (לבאן מרסר, באק ג'ונסון ודייויד בנואה הם חלק מהזכורים) – האלימות נצרבת בתודעה.
אז בסופו של דבר, זה מה שאני אזכור מהגמר הזה. הדומיננטיות המוחצת של מכבי, הניסיון הנרפה של נתניה, הקליעה המעולה של גיא פניני והקרב הקשוח בצבע בין אלטון בראון וסופו. כל אלו יישכחו במהרה ורק המשוגעים לפרטים יזכרו אותם בעוד מספר שנים. אבל השמות של טראוויס ובלו ישובו ויעלו בזיכרונות האוהדים.
הכתוב הינו טור דעה
