אחרי כמה שנים דלוחות ואומללות, עם הרבה דאגות בליגה ובגביע, נראה שהשנה סוף סוף מכבי ת"א בנתה קבוצה חזקה ואיתנה. בשבועות האחרונים יש תחושה טובה באוויר. אחרי ההפסד של הצהובים בסיינה, בו הם הציגו יכולת מצויינת, אמרו שמדובר בהבלחה והשתדלות רגעית של שחקנים בודדים, בלי יותר מדי קשר למה שהקבוצה הזו באמת שווה.
אחר כך הגיעה ההצגה מול ריאל מדריד, ופתאום אנשים חשבו שאולי בכל זאת יש משהו בקבוצה שנבנתה בנוקיה. עדיין היו אנשים סקפטיים, אבל בגדול היה נראה שנעשה סוויץ' במכבי לקראת המאני טיים של העונה. מול פילזן קיבלנו את ההוכחה הסופית לכך שיש קבוצה בהיכל נוקיה, למרות כל הטענות והתלונות בתחילת העונה.
הצהובים של פיני גרשון הוכיחו מול נתניה פעם נוספת שמעבר לפן המקצועי, בו הם חסרים לא מעט כלים וסובלים מלא מעט חולשות, ברמה המנטלית יש שיפור אדיר.
בעונות הקודמות היה סוג של פאניקה במכבי ת"א שהיה קשה להסביר. אפילו בעונת האליפות של הפועל חולון לצהובים היה סגל לא פחות טוב, אבל הפחד והחשש לטעות שיתקו את רוב השחקנים.
גם בדקות לא פשוטות ברבע השני, בהן נתניה היתה במומנטום ואלן אנדרסון ספג עבירה שלישית, מכבי לא איבדה את הראש וירדה למחצית בפיגור 10-12 נקודות, כמו שהיה קורה בעונות קודמות, אלא המשיכה לשחק על נקודות החוזק, שמרה על קור רוח ובסופו של דבר השתלטה על המשחק.
מעבר לזה, יש סוף סוף היררכיה במכבי ת"א. מי זוכר את הימים האבודים של קרלוס ארויו ושות', בהם פיני גרשון ולפניו אפי בירנבוים היו משליכים לפרקט כל מה שיש על הספסל, בסוג של חוסר אונים? היום ברור שכל שחקן יודע את מקומו, יודע פחות או יותר מתי ייכנס ויודע מה לעשות בהתאם לכך.
דייויד בלות'נטאל כבר לא מיידה כל מה שנופל לו ליד, אלא מבין יותר את המשחק הקבוצתי. פישר ולאזמה משלימים אחד את השני בהגנה, כשאחד יורד לספסל השני מגיע ונותן תרומה חשובה. ואפילו כשדקות ארוכות הקבוצה משחקת ללא הכוכב הגדול, אנדרסון, וללא מנהל המשחק הבכיר, צ'אק איידסון (משחק שני שהוא לא פוגע), השטף לא נפגע ויתר השחקנים מוצאים את הדרך לכתוש יריבה קשה ועיקשת כמו ברק נתניה.
אני עדיין סקפטי, כמובן, לגבי המשך הדרך ביורוליג, אבל בארץ אין קבוצה שיכולה לדגדג את האלופה בהיכל נוקיה. גם בני השרון, עם מאזנו המופלא של דן שמיר, לא תוכל לעשות שום דבר. סוף סוף, אחרי שלוש שנות נדידה, הגביע יחזור הביתה.
הכתוב הנו טור דעה
