יום רביעי האחרון, ישיבה של דסק הכדורסל ב-ONE. על הפרק: בחירת מצטייני הליגה בעונה החולפת. MVP בחרנו, גם מאמן מצטיין, שחקן הגנה והפתעה, אבל בתואר תגלית העונה לא זכה אף שחקן, פשוט לא היו מועמדים ראויים.
זו אינה הפעם הראשונה שבה קשה מאוד למצוא שחקן שיענה על הקריטריונים הנדרשים לתואר התגלית. גם בשנים עברו רשימת המועמדים לא היתה ארוכה במיוחד, אבל לפחות היו כמה שחקנים רלוונטיים.
העונה? ערן אסנטי (ברק נתניה) בן ה-22, עם ממוצעים של 2.5 נקודות וכדור חוזר למשחק; אבי אליהו (הפועל חולון) בן ה-22, עם ממוצעים של 4 נקודות ו-1.2 אסיסטים; אלעד הופמן (עירוני אשקלון) בן ה-24, עם ממוצעים של 2 נקודות ו-1.4 חטיפות. דורי אסף (בני השרון) בן ה-22, עם ממוצעים של 7 נקודות ו-2.4 אסיסטים בקבוצה המאכזבת בליגה וב-13 משחקים בלבד, לפני שנפצע.
השמות והמספרים מדברים בעד עצמם. ומדוע אנחנו מביאים את כל הנתונים הללו לידיעתכם? כי לדעתנו, הם מראים, או לפחות מתחילים להסביר, עד כמה גרוע מצבו של השחקן המקומי בישראל של 2010, עניין שהשתקף גם בכישלונות של הנבחרות הצעירות בקיץ החולף.
לצורך הכתבה ראיינו אנשי מקצוע שונים, מאמנים ושחקנים כאחד, במטרה להבין מה בדיוק עובר על הכדורסל ובפני אילו בעיות הוא ניצב.
משקיעים בתוצאות ולא באנשים
נתחיל בדני פרנקו. מאמן נבחרת הנוער, שאימן בליגת העל מספר שנים רצופות לפני שבחר לקחת הפסקה קצרה, מחזיק בדעות די נחרצות בנושא. לדבריו, הבעיות מתחילות כבר בגילאי הנוער, ממשיכות באי-השקעת השחקן בשיפור יכולותיו, כנגזרת של החוק הרוסי, ומסתיימות ברתיעתן של קבוצות ליגת העל מהשחקן הצעיר וריבוי השחקנים הזרים.
"חלק גדול מהבעיה היא שבשורה התחתונה אנחנו מזניחים מאוד את הפיתוח של יכולות השחקן הצעיר כאינדיבידואל, ומתעסקים יותר מדי בהיבט הקבוצתי", פתח פרנקו בניתוח השלב הראשוני ביותר בהיווצרותו של המשבר הנוכחי והתייחס למערך הנוער בכדורסל הישראלי, "זה נכון גם בהגנה וגם בהתקפה. ברוב המקומות, המאמנים מרגישים שהצלחה וניצחונות מובילים לקידום מקצועי שלהם עצמם. מנסים לעצור את זה בכל מיני דרכים".
"כיום, קל מאוד לקבל תעודת מאמן ויש הרבה דרכים להשיג אותה. הקלות שבה היא מושגת גורמת לזה שאין מספיק פיקוח, ויוצאים לשטח אנשים שלא זכאים לכך", מסכם המאמן בכאב את הנקודה הכי קריטית מבחינתו.
אבישי גורדון, שכבר ראה פחות או יותר הכל בכדורסל, מדגיש אף הוא את הבעייתיות בחתירה לניצחון בכל גיל. "היום, לצערי, האגודות מאבדות את הדרך. כולם רוצים תארים ומאבדים את העבודה עם הילד, את הקניית היסודות", אומר הקפטן של גליל/גלבוע ומסביר את מקור הבעיה: "זה מתחיל בקט-סל. לי היה מאמן, מאיר דייגי, שכל אימון איתו התחיל בעבודה של שעה לפחות על היסודות. יש מקומות שמאוד משקיעים בזה, אבל יש הרבה מקומות שחושבים על איזה גביע או אליפות תיקח הקבוצה".
גורדון המשיך: "להפוך לשחקן לגיטימי זו דרך ארוכה וקשה ואני מקווה שבסופו של דבר יעבור המסר, כי המצב הנוכחי פוגע בנבחרת", מסביר הגארד ומביע משאלת לב: "זה יהיה משהו אדיר עם שחקנים בוגרים מליגת העל יוכלו לעזור להעביר לאותם ילדים את היסודות ואהבת המשחק".
גם לביג-מן של מכבי חיפה, עידו קוז'יקרו, יש מה לומר בנושא: "לא עובדים עם הנוער כמו שעשו בימים שלנו, מדובר בדור אחר. היכולת האישית של הילדים ירדה", פותח האיש המכונה "קיר-בטון" את דבריו וישר עובר לדוגמאות: "אחת הסיבות לכך היא שמאמנים עובדים עם השחקנים על טקטיקה וזה נוראי בעיניי. לאחרונה הייתי במשחק נוער והיה עצוב לי לראות. יצאתי עם הרגשת חמיצות, כי אני רואה את המאמן שומר איזורית במשך 36 דקות מהמשחק. השחקנים לא יודעים לשמור אישית בגלל הדברים האלה וכשהם מגיעים לאליפויות אירופה, הם פוגשים שם אירופאים ששומרים אישית והם נתקעים מולם".
קוז'יקרו ממשיך באותו קו: "בימים שלנו היית רואה שחקנים עם יכולות אישיות מצויינות. אתה יודע איזה תותח היה אבישי גורדון בנוער? ראיתי משחק נוער ולא ראיתי אף גארד ברמה שלו. אם עובדים על טקטיקה כל היום, אז אין מקום ליצירתיות", מסביר הסנטר הוותיק ומציע פיתרון פשוט ואפשרי: "אם אני עומד בראש אגודה, האינטרס שלי הוא לא לקחת אליפות, אלא לגדל שחקנים, כמו שעשה בזמנו זיו ארז.
"הוא דוגמא קלאסית לכך. אני חושב שכישרון תמיד יש, אבל באיזשהו מקום אנחנו יורים לעצמנו ברגל עם כל התחרותיות בגיל הצעיר. צריך לדרבן את השחקנים להגיע להצלחות, אבל בתור אוהד כדורסל מעניין אותי לראות את דור העתיד של שחקני הנבחרת מתפתח", מסכם קוז'יקרו את הנושא.
אין מוסר עבודה, אין תרבות, אין שחקנים
אם כך, בעיה אחת כבר איתרנו, נמשיך הלאה. אחד המאפיינים המאכזבים ביותר של השחקן הישראלי בשנים האחרונות, הוא גרף השיפור שלו, שאינו קיים במרבית המקרים. שחקנים שמגיעים למעמד מסויים בעזרת היכולות האישיות הקיימות שלהם, פשוט מפסיקים להתאמץ ולהשקיע, ובמילים אחרות - מתעצלים.
"הנוער שלנו חושב שהוא יודע הכל, וזו הבעיה המרכזית", קובע גורדון, "אני זוכר את עצמי, כשעליתי לבוגרים, החלום שלי היה לשחק איתם. היום עושים כל מיני פרצופים וברוגזים, וזה לא היה פעם. בשביל שתי דקות היית עושה הכל, אין טריקים ואין ארוחות חינם. היום, כאילו הכל מובן מאליו, ישר לשחק", גורדון מצביע על הנקודה המדוייקת.
"אני רואה שיש חבר'ה שמבינים את זה, ויש כאלה שעושים טעות גדולה לדעתי, קצת מפונקים הייתי אומר. אני נתתי את הכל להגיע למשהו וההרגשה היא שהילדים החדשים לא", מסביר הישראלי הוותיק ומדגיש: "יש חבר'ה, כמו גל מקל, שאני קורא לו "הגרמני" אבל יש כאלה שהם בדיוק ההפכים שלו. גם לא משחקים וגם לא מתאמנים, שחקנים שזה ממש עובר לידם. תרבות הספורט שלנו חלשה מאוד".
"מוסר עבודה הוא אחד מאבני היסוד של שחקן כדורסל. יש שחקנים שמוסר העבודה הזה מוטמע בהם מהבית או מהמאמנים ויש כאלה שאין להם את זה", אומר פרנקו ומפנה אצבע מאשימה גם כלפי המאמנים: "החוכמה של המאמנים היא לעשות את ההתאמות הנדרשות, ולחשוב איך לאתגר את הצעירים בצורה כזאת שישקיעו ויתפתחו כשחקנים".
ומה אומר הדור הצעיר? אלישי כדיר, אחד השחקנים הבודדים שהצליח להתחמק מהמתווה שצוייר פה על ידי הדוברים הקודמים, מסביר שמדובר בעניין לא פשוט. "מבחינתי, יש קפיצה מאוד משמעותית בין הנוער לבוגרים, הבדלים עצומים. לאו דווקא מבחינת הכדורסל, אלא מבחינת האגרסיביות, ויש שחקנים שבאמת לוקח להם זמן", אומר כדיר ונותן כדוגמא את עצמו: "כשהייתי צעיר כל הזמן ישב לי בראש שאני כישרון, אבל לא מצליח להתפוצץ, כל שנה זה עלה. זה תהליך ויש כאלה שזה קורה להם מהר ויש כאלה שזה קורה להם לאט".
כדיר ממש לא מנסה לנקות את השחקנים מאשמה. לדבריו, השקעה זה הכל. "אני הייתי אחד כזה, על הקצה של הפספוס. אני באמת הרגשתי על הקצה", מתייחס כדיר לימים לא כל-כך רחוקים שבהם עדיין לא היה ברור מה בדיוק ייצא ממנו, "אם לא הייתי עושה את הסוויץ' בראש ומתחיל לעבוד ולא להסתמך רק על הכשרון, הייתי אחד מאותם שחקנים שהיה יכול לצאת מהם משהו, עוד כישרון מבוזבז. אני שמח שהפנמתי את זה, כי עם כישרון לא הולכים למכולת, אבל עם כישרון ועבודה יוצאים שחקנים מצוינים".
חוק רוסי? הדעות חלוקות
מעניין לעניין, באותו עניין. אי-ההשקעה של השחקן הישראלי מתוארת פעמים רבות כתולדה של החוק הרוסי, שמבטיח דקות משחק לשחקנים, בלא קשר ליכולת שהם מציגים, בהתבסס על דרכונם בלבד. בניגוד לנושאים הקודמים, במקרה הזה אין קונצזוס, ולצד אבישי גורדון ("אני בעד החוק הרוסי. זה נותן יותר דקות לישראלים"), ניתן למצוא גם את הדעה השניה, בה מחזיק פרנקו.
"בגלל החוק הרוסי השחקן הישראלי מרגיש יותר מדי נוח במעמד שלו ובמקומו הוודאי על המגרש, ואולי חלק מהשחקנים בעקבות כך לא עובדים מספיק קשה לאורך העונה", מציע המאמן הסבר לעצלותם של השחקנים ומודה: "יש דור מסויים של שחקנים שבשנים האחרונות קצת דועך". כדיר מצטרף לחברו לקבוצה ומביע תמיכה בחוק: "החוק הרוסי מאוד עזר לי ואני זוכר את זה מהרגע הראשון שהוא נכנס. זה היה בשנה השנייה שלי ככדורסלן ולא הייתי יציב. היו שולפים אותי מהספסל כסוג של חוסר ברירה. אני יודע שלמאמנים מאוד קשה לתמרן בגלל החוק, אבל זה נותן להרבה מאוד צעירים הזדמנות".
האמת היא, שגם מי שלא כל-כך מרוצה מהחוק הרוסי וגם מי שבעדו, מסכימים על דבר אחד. הבעיה הכי גדולה ומרכזית של הענף היא ריבוי השחקנים הזרים. לאחרונה נודע כי במנהלת הליגה התקפלו מכוונתם הראשונית להגביל בעונה הבאה את מספר הזרים שכל קבוצה יכולה להחתים לשבעה בעונה ולחמישה שיכולים להירשם בטופס המשחק.
כך, גם בעונה הקרובה, כבעונה הנוכחית, כל קבוצה תוכל לרשום שמונה שחקנים ולשתף עד שישה מהם בכל משחק. "שלושה זרים זה די והותר לכדורסל שלנו", טוען פרנקו ומזכיר: "הפועל ירושלים לקחה גביע אירופה עם שלושה זרים". גם כדיר חושב ש-3 הוא המספר הנכון ואומר: "עדיף שקבוצות ישימו את הכסף שלהן על שלושה זרים מצוינים במקום על חמישה-שישה-שבעה זרים שנותנים את אותה התועלת. ככה גם הרמה של הליגה תעלה".
כדיר מבין בדיוק איך הדברים עובדים: "בסופו של דבר כל קבוצה וכל מאמן רוצים את הקבוצה החזקה ביותר, מן הסתם. יש גישה בישראל, שצריך להמר על זר ולגנוב. בינינו, זה לא באמת קורה. כל הזמן שלי אני שומע את המשפט 'אולי אני אגנוב זר', אבל כמה זה באמת קורה? זה סוג של קזינו. אתה מפסיד כל הזמן ואתה זוכר את הזכייה הבודדת שלך, אבל הרוב זה נפילות".
גורדון ממשיך את אותו הקו וטוען: "ההנהלות חייבות להפסיק ללכת נגד הישראלים. צריך להאמין בישראלי, כי הוא טוב מאוד. למה עודד קטש וליובין משחקים עם שלושה ישראלים? בשאר המקומות, חוץ מהגליל בעצם, בונים בעיקר על הזרים. צריך לקחת דוגמא מהגליל, שלאורך השנים האחרונות נתנו לישראלים לפרוח".
קוז'יקרו: "בשביל מכבי, הליגה היא בדיחה עצובה"
את דברי הסיכום בנושא שמרנו לקוז'יקרו, שפצח במונולוג שקשה שלא להזדהות עימו: "אני לא אובייקטיבי, אבל אני חושב שהקהל בארץ מאס בלראות זרים משחקים על המגרש. אני חושב שצריך להוריד את המכסה לשלושה זרים בקבוצה, גם ככה בשביל מכבי, הליגה היא בדיחה עצובה. שלא יספרו לי סיפורים שהמחירים של הישראלים יעלו, כי יש לזה גבול מסויים. הליגה תתאזן בסופו של דבר. נתניה היא דוגמא מעולה. עם שלושה זרים ושחקני בית הראו שאפשר".
"השנים הטובות ביותר של הכדורסל הישראלי היו כאשר שיחקו שני זרים בכל קבוצה. בלאומית זה עובד, כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה. אפקט ההפתעה הרבה יותר גדול. בנוסף, כשיהיו יותר ישראלים על המגרש תהיה יותר הזדהות עם הקבוצות. אני זוכר שבתור ילד הייתי יכול להגיד את כל החמישיות בליגת העל. היום, אני לא יכול להגיד לך את זה, ואני עוד שחקן בליגה, זה אבסורד".
"לא מסתכלים על טובת הכדורסל. יש יותר מדי אינטרסים שאני אפילו לא יודע מה הם. אני רואה קבוצות שמחתימות זרים ויש באיזשהו מקום הרגשה שהשחקן הישראלי הוא שחקן משלים, אפילו בעייני השופטים. אם שחקן ישראלי יעיר לשופטים הוא יורחק. לעומת זאת, כמה קללות זרים פולטים, ומתעלמים מזה רק בגלל שהם זרים?".
לסיכום, פרנקו וקוז'יקרו מבקשים להדגיש נקודה קטנה נוספת, בסיסית ביותר - היעדר סבלנות. "אין פה סבלנות, לתת למאמן את הזמן. הפסד אחד או שניים והכיסא מתנדנד, אז המאמנים בבעיה", אומר קוז'יקרו ופרנקו משלים: "זה לא בגנים שלנו להיות סבלניים ולתת לצעירים זמן להתפתח. אתה לא תראה קבוצה ישראלית שבאמת תלך עם הרכב של שחקנים צעירים ומקומיים. מעמד המאמן בכדורסל הישראלי, הוא כזה שמביא ללקיחת פחות סיכונים והסתמכות על שחקנים מנוסים יותר ומוכחים ביותר".
אז מה היה לנו? מערך הגילאים הצעירים כושל; השחקן הישראלי לא משקיע מספיק וייתכן והחוק הרוסי גורם לכך; כמות השחקנים הזרים מקשה על הישראלים לפרוץ; רצון בתוצאות מיידיות, על חשבון ההשקעה בעתיד.הרבה נקודות בעייתיות, כמה הצעות פרקטיות ודבר אחד שברור לכולם - המצב הנוכחי לא יכול להימשך. אם קברניטי הענף, בין אם מדובר בראשי האגודות הצעירות, ראשי איגוד הכדורסל או ראשי מנהלת ליגת העל, לא יצליחו לעצור את ההתדרדרות בשנים הקרובות, הכדורסל בישראל עשוי להגיע למקום שממנו לא יוכל לחזור. וחבל. דווקא היה נחמד פה פעם.
