סמית' יכתוב לכם על מה שעובר לו בראש בזמן שהוא משחק כדורסל לראשונה בחייו מחוץ לארצות הברית, על החיים בעיר מטורפת ומיוחדת כמו ירושלים, על הכדורסל הישראלי וה-NBA, ובכלל, על כל מה שבא לו בעצם. אנחנו נתרגם ונגיש לכם את זה כאן.
הפוסט הראשון, שהוא צעד להיכרות, נכתב לפני ההפסד לאשקלון בו סמית' הצטיין. ולמרות שהוא באמת נתן משחק ענק, הוא העדיף להשאיר את הפוסט הזה כמו שהוא. היום הפועל ירושלים יוצאת לקייב, וראשו של סמית' כולו במשחק. סביר שהעדכון הבא יכלול גם התייחסות לביקור בבירה האוקראינית, אבל אנחנו לא יכולים להבטיח. לכו אתם תגידו לקרנף מה לעשות.
*
Shalom. שמי הוא קרייג סמית' ואני כדורסלן מקצועי שמשחק בקבוצה נפלאה, הפועל ירושלים. ברוכים הבאים לפוסט הראשון מיני רבים שלי. עכשיו, אחרי שאמרנו את הדברים הבסיסיים האלה, אפשר להגיע לעיקר. אני אכתוב לכם על החווויות שלי משהותי כאן בישראל, בין אם על המגרש או מחוצה לו. ואני מקווה שתיהנו.
חזרה לטילים. אני הייתי במרכז ירושלים אצל הקצב השכונתי שאני תמיד הולך אליו כדי לקנות בשר ועוף, כששמעתי את האזעקה הראשונה. האזעקות האלה, למדתי, מזהירות את האזרחים באזור מסוים כאשר טיל נורה לכיוון שלהם. הייתי קצת מבולבל, מאחר שאף פעם לא שמעתי את הצליל הזה קודם לכן. הסתכלתי סביבי וראיתי את בעל החנות מחייך לעברי, ושנינו צחקנו ואמרנו: "כנראה שזה הזמן לתפוס מחסה".
הוא הוביל אותי לחלק האחורי של החנות, למקרר, היכן שכל הבשר נשמר. כולנו צחקנו מהסיטואציה הזו. הנה אני בחלק האחורי של קצביה, ליד כל הבשר הזה, עומד ליד שני קצבים, וכולנו מחכים לשמוע שהכל בסדר. אבל מי בכלל אמור להגיד לנו שהכל בסדר?
אז אנחנו מחכים ומחכים, עד שהבעלים אומר "אני חושב שהכל בסדר", בדיבור מאוד נונשלנטי. הדרך בה הם התמודדו עם המצב והאופן בו הוא אמר את זה גרמו לי להבין שאני היחיד שם שאף פעם לא מצא את עצמו במצב כזה לפני כן.
מיד לאחר מכן, כשאני ממשיך לעשות קניות, התחיל המבול האמיתי – זה של שיחות והודעות טקסט מהבית ומכאן, אנשים שמבקשים לדרוש בשלומי. מיד חזרתי לכולם ואמרתי שאני בסדר. לאורך כל השבוע האימייל שלי, הטלפון והטוויטר שלי התפוצצו מהודעות בלתי פוסקות ממשפחה וחברים שרוצים לדעת שהכל טוב איתי.
התגובות שקיבלתי לאחר שהחדשות על טילים לכיוון ירושלים התפרסמו הפתיעו אותי מאוד. אנשים התנהגו כאילו נקלעתי לאמצע איזור מלחמה. האמת היא שזה בכלל לא היה קרוב לזה, אבל אנשים התחרפנו מזה. זה הגיע למצב שאני ממש שומע את החרדה והחשש של המשפחה והחברים בקול שלהם כשדיברתי איתם בטלפון. אני לא פחדתי, פשוט לא ידעתי שדברים כאלה באמת קורים. זה הרגיש לגמרי סוריאליסטי, כאילו צעדתי אל תוך אחד ממשחקי ה"קול אוב דיוטי" שאני משחק בהם ושאני עכשיו צריך לשים ציוד ולהתכונן למלחמה!
כשהגעתי לאימון הראשון אחרי האזעקה, אחד מהחברים האמריקנים שלי בקבוצה, קורטני פלס, שאל אותי אם שמעתי את זה, וסיפרתי לו את סיפור הקצביה שלי. הוא צחק ואמר שהוא בכלל לא שמע את זה. קורטני ואני שכנים, ואנחנו מתגוררים בשכונה שקטה בירושלים. היא כל כך מחוץ לבלאגן של העיר עד שבכל פעם שמקומיים שואלים אותי איפה אני גר ואני עונה להם, זה נראה כאילו הם בכלל לא שמעו עליה אף פעם. אז זה קצת מחוץ לעיר ויכול להיות שהאזעקה לא הגיעה לשם, לכן קורטני לא שמע אותה.
אם מורידים את האיום במלחמה, הזמן שלי כאן הוא לגמרי Sababa. אני מקווה שמהמסע הזה שלי, הראשון מחוץ לארצות הברית, אני אלמד הרבה על תרבויות אחרות, ועל הדרך אתן לכם הצצה אל תוך העולם שלי. אני כבר לא יכול לחכות לשמור אתכם מעודכנים עם המחשבות והאבחנות שלי בזמן שאני, טיפוס עירוני שכמותי, מסתובב בירושלים ובישראל. צ'או!
