לקראת הדרבי ביום ראשון: אוהד מכבי ואוהד הפועל ראש בראש

אדום/פיני אסקל

יש תאריכים שאסור לשכוח יותר מאשר חשוב לזכור. אסון התאומים, רצח רבין, יום ההולדת של אמא. אם אתם אוהדי הפועל, מצטרף לפנקס התאריכים שמגובה כל כך טוב וצרוב כל כך עמוק בזיכרון גם התאריך הבא – 8 במרץ 2004.

אוסישקין מנוחתו עדן היה עדיין חי ומפוצץ, ליאור ליובין היה אדום, ארז אדלשטיין היה ג'ינג'י. נגמר 25 הפרש. הגיבורים באדום טרפו את הפרקט, בדיוק כמו שהדחפורים של חולדאי טרפו את הפרקט שנתיים מאוחר יותר.

וזהו.

עברו שמונה שנים מאז אותו זיכרון מתוק אחרון באדום. בשנים האלה אוסישקין והפועל נקברו עמוק באדמה. אמנם על הדשא היו כמה רגעי דרבי מענגים וגם אירופה שימשה עבורנו כדובדבן, אבל התאווה הגדולה לדבר האמיתי לא התממשה. לפני שנתיים זה כמעט קרה, כשהפועל כמעט הצליחה להעפיל לדרבי בגביע, אבל פספסה ברגע האחרון.

אז הנה, ביום ראשון זה מגיע אחרי געגועים הדדיים רבים. הצהובים רוצים לשחוט, האדומים מעדיפים בלאפה ולא בצלחת. ברור שהפועל תפסיד ביום ראשון, סביר להניח שגם תובס, אולי אפילו תחטוף בשביל שמונה השנים האחרונות.

אבל הקהל הקטן באדום רק רוצה להיות חלק מהמעמד. גם אם יש סיכוי של אחד למיליון לצאת עם תוצאה היסטורית כמו זו של לפני שמונה שנים. בכל מקרה, הוא רוצה להיות שם. בלי אמונה, בלי תקווה, בלי חלום. כי בחלומות רואים את אוסישקין – וזה כואב.

ומולו, בצהוב, קהל של קונצרטים, זה שמגיע באמצע הרבע הראשון, חוטף נקניקייה עוד לפני ההפסקה, חוזר שמן יותר לרבע השלישי, צועק "לשבת! לשבת!" לילדים שלפניו, יוצא עם מטריה לחניון הרבה לפני שהמשחק נגמר, ומתמוגג כשהוא רואה באפליקציה שנגמר שלושים ומשהו הפרש נגד איזו מ.כ אליצור עירוני קרית אתא.

מכיוון שעל הפרקט אין לנו שום סיכוי – גם מבחינה ספורטיבית וגם במובן הביורוקרטי – בשביל הפועל הקיום מתחיל ונגמר ביציע. כשהמתן נאור התורן ישאיר את הציפורניים והדאודורנט בהיכל נוקיה, האוהדים ישאירו שם את הלב. והוא אדום יותר, חזק יותר, יפה יותר, מרגש יותר.

צהוב/ זוהר ישראל

צריך לפרק את דרבי הכדורסל ביום ראשון לשני חלקים. סליחה, כתבתי דרבי? התכוונתי לפרק את הפועל. החלק הספורטיבי והחלק התדמיתי שעוסק במה שקורה ביציעים. יש מצב שאם תשאלו את אוהדי שתי הקבוצות לקראת המשחק, הם יגידו שהחלק השני - כלומר הניצחון ביציע - חשוב להם יותר.

זו תפיסה, שעבורי מנוגדת לכל מה שגדלתי עליו כמכביסט. לכן מאוד תמוה בעיניי המכתב ששלח חוג האוהדים "הלב הצהוב" להנהלת מכבי, שבו הם קוראים לשחקנים לרדת מהמגרש במידה והחבורה הפרועה מחורבות אוסישקין תשיר שירי שואה.

אלא שהם לא הסתפקו בזה ושלחו מכתב גם לשרת התרבות והספורט בו הם מספרים לה על הרפרטואר המוזיקלי של הפועל, ומבקשים ממנה, לא פחות ולא יותר, שתפנה לגורמים הממונים "בבקשה חד משמעית לעצור את המשחק במידה ויבוצע שימוש ב"שירי שואה" או שלכל הפחות שבמידה ומכבי תל אביב תחליט במקרה כזה לרדת מהמגרש היא לא תיענש על כך". לבנת – לא ציפיתם אחרת מפוליטיקאי – קפצה על המציאה ואף הגדילה לדרוש לבטל את כל משחקי המחזור. היא ודאי מצטערת שלא הייתה יכולה לנצל את המכתב לקראת הפריימריז בהם התדרדרה למקום די נמוך.

אבל לבנת היא לא האישו כאן (ואם היא הייתה זקוקה למכתב כזה כדי לגלות על שירי השואה במגרשים זו שערורייה בפני עצמה). האישו הוא ההתנהלות היותר ממוזרה, חנפנית, מלשנית, ילד כאפו-אית של האוהדים הצהובים. הם שרים שירי שואה? תשרקו בוז, אל תתנו שישמעו את הקול שלהם, אבל עשו לי טובה – אל תהיו יותר קדושים מהאפיפיור, או משמעון מזרחי במקרה הזה. אוהדי ספורט לא אמורים להיות "סחים". גם בלי להיות הקבוצה הממורמרת והאומללה שמקדישה את מירב מרצה לשירי נאצה.

שלא לדבר על כך שיש מידה מסויימת של צביעות בדברים האלה. זה לא שאוהדי מכבי שרים שירים שכולם נופת צופים ("האח המכבים! הלאה האדומים! את הדרבי נביאה! וניקח אליפות וגביע!" שר אף אוהד אף פעם). לפחות אל תהיו תמימים.

לא מתפקידנו לחנך. לא חינוך כזה בכל אופן. אבל אני יותר ממצפה מדיוויד בלאט להעביר לאדומים מהצד השני של הירקון שיעור שהם לא ישכחו. כזה שיוציא להם את החשק מכדורסל. וכאן מגיע החלק הספורטיבי, והוא הרבה יותר פשוט:

בפראפראזה על עלי מוהר המנוח (הו כן!): נפרק אותם, 30 הפרש.

כי שש שנים לא היה דרבי סל, ובשנים האלה בגלל הכדורגל עשה רושם שהפועל השתלטה על ההגמוניה העירונית. התגעגענו, ולו כדי להשיב את הסדר על כנו.