התשובה לכל השאלות, כמובן, חיובית. תחילה שמחתי, כיוון שכמעט אין חובב כדורסל ישראלי שאינו מחבב את גילי מוסינזון, בין בשל יכולותיו בעבר על המגרש ובין אם בגלל אישיותו הצבעונית. האמת, אינני יודע מה הוא עשה בשלוש השנים האחרונות, האם הוא התאמן, האם שמר על כושר או שיחק בליגה נמוכה. מה שאני כן יודע זה שלפי דבריו, הוא סובל מ-15 אחוזי נכות ולא שיחק כדורסל מקצועני בשלוש השנים האחרונות. ועוד פרט קטן, הוא חגג ממש לא מזמן 34.
אבל לא גילי מוסינזון הוא הבעיה שלי, להיפך. אני מעריך אותו ושמח שהוא יכול לשחק כדורסל. אין לי בעיה גם עם הופעת האימה שלו בבכורה המחודשת (5 עבירות תוך 3 דקות). הבעיה האמיתית בכל הסיפור הזה בכלל לא קשורה אליו, היא קשורה לשחקן הישראלי. האם ייתכן שאין שחקנים מספיק טובים בליגה הלאומית שיכולים להיות שחקני רוטציה לגיטימיים בליגת העל, עד כדי כך שצריך להביא שחקן מבוגר שישב כמה שנים טובות בחוץ? האם שחקנים כמו אלעד הופמן, אבירם זליקוביץ', איתי גרינבוים ואחרים לא יכולים לתת תרומה בליגה הזאת?
ראינו את הפועל תל אביב בשבוע שעבר מנצחת במלחה עם זר וחצי ועם חבורת ישראלים נחושה שמשחקת כדורסל קבוצתי. כמעט אותם שחקנים שיחקו בעונה שעברה בליגה הלאומית, ולא נראה היה שהם נחתו מכוכב אחר. לא מעט שחקנים ישראלים בלאומית לא נופלים ברמתם מאלה של הפועל תל אביב. האם באשקלון לא יכולים היו להביא אחד מהם?
הבעיות של הכדורסל הישראלי, המשופע בזרים המתחלפים כל שנה, ברורות. אבל אם מאמנים יאמינו בשחקנים הישראלים שלהם, ייתנו להם דקות וישלבו אותם לאט, לאורך זמן נוכל לקבל מקומיים שחקנים משמעותיים בליגת העל, ולא להחזיר שחקנים מפרישה. תראו לדוגמא את ניצן חנוכי בראשון לציון, שהולך ומשתבח מעונה לעונה ומראה שאם נותנים לשחקן הישראלי קרדיט הוא מחזיר בגדול.
ומוסינזון? בינתיים נחמד שהוא איתנו, צבע הוא בטוח מוסיף.
