תשיגו לכם חיים/עדי חנוך
"שמעון מזרחי! אני בא", שרו אוהדי הפועל ת"א בעונת העליה לליגת העל. ארבע מילים. לא משהו מסובך. לחן די עממי אבל השיר אומר הכל. יש את שמעון מזרחי ויש את מכבי ת"א הגדולה. ואנחנו הולכים להראות להם שגם אנחנו כאן.
זה בעצם המהות. הפועל ת"א כמו מרבית האופוזיציות בעולם מנסה לחתור/להציק/לתת אלטרנטיבה להגמוניה. שבעולם שנקרא הכדורסל הישראלי מדובר באחת, מכבי ת"א. ואיך שלא תסתכלו על זה, בלי 'האח הגדול', אין משמעות לאחות המעצבנת שצובטת. ככה זה בפוליטיקה (תראו כמה מפלגות בבחירות הקרובות מבוססות על ההגדרה אנטי ביבי) וככה זה בתרבות (כמה ז'אנרים קמו כאנטי לסגנון השולט). אין שום דבר רע בזה. לפעמים המראה היא הרבה יותר מוצלחת מהדמות שמביטה אליה אך בסופו של דבר היא צריכה את השליט יותר ממה שהוא צריך אותה. אין לה כמעט זכות קיום בלעדיו. כי היא מבוססת על אנטי.
וזה מתבטא כמעט בכל דבר. ביציעים של האדומים יש הרבה יותר שירי אנטי מכבי ת"א מאשר בצד השני ולמרות שמדובר לעצמו באחד הפרויקטים היפים ביותר שקמו בספורט הישראלי, הוא מבוסס בצורה כלשהי על מכבי ת"א. היעד של הקבוצה מהרגע הראשון היה ברור - לדלג מעל כל הליגות כדי להגיע בסוף לפנטזיה, להסתכל למכבי ת"א בעיניים (וגם לרון חולדאי) ולהגיד - הנה אנחנו פה וחזרנו למרות הנפילה. בגלל זה שמעון מזרחי מוזכר במשחקי הפועל. יותר מקרטיס קלי או מאדלשטיין.
אז נכון שגם אוהדי מכבי ת"א חיכו לדרבי הזה. וגם במכבי ת"א יודעים שהליגה הרבה יותר מעניינת עם האדומים בפנים. אבל נו בחייכם, גם אתם יודעים שהקהל בנוקיה נדלק הרבה יותר ממשחק חמישי בסדרה נגד פנאתינייקוס מאשר מדרבי. וכן, התגעגעו בהיכל לקרב פנים מול פנים מול הפועל ויש לא מעט באז (כי עברו שבע שנים וחייבים להתעסק במשהו) אבל תעבור עונה ואז עוד עונה. ובעוד שנה או אולי שנה וחצי זה כבר יהפוך מ"הדרבי" לעוד דרבי. והוא יהיה אטרקטיבי לאוהדי מכבי ת"א, בדיוק כמו משחק נגד הפועל ירושלים. אבל לא יותר מזה. כי אין יותר פרישמן ואמסלם ואוסישקין. ומתן נאור נחמד מדי. ובעצם רק הפועל נשארה עם הנוסטלגיה ההיא ובמכבי התקדמו הלאה.
אם נסתכל אחורה, אז מכבי ת"א היתה סולד אאוט גם בשש השנים שהפועל לא היתה בסביבה ובכלל, היריבות מול הירושלמים היא היריבות המקצועית היציבה (בערך) האמיתית כבר 15 שנה (עוד כשהפועל ת"א היתה עדיין בליגה). ואני זוכר שנים שעדי גורדון ופיני גרשון בירושלים גרמו להרבה יותר אמוציות ביד אליהו מאשר ליאור ליובין ויניב גרין.
ובצד השני זה שונה. להפועל יש רק את מכבי. אין לה את ברצלונה, אולימפיאקוס או הפועל ירושלים (תפסיקו עם המיתוס.. אין באמת כזו שנאה בין המועדונים). ואין לה את ימי חמישי בערב (כלומר חוץ מלקוות שמכבי ת"א תפסיד לצסק"א). יש לה רק את הדרבי ושם נקבע אם העונה שלה היתה מוצלחת או לא. לשם מתרכזת כל האנרגיה. ומשם היא מקבלת את החמצן שלה.
אז הערב הם בטח ישירו לשמעון מזרחי, קצת יקללו ואולי אפילו ידליקו אותו ללילה אחד. הוא יזיז את הידיים בעצבנות, יעלה על המבט הקפוא או אפילו יתפרץ לעבר אחד האוהדים. וזה יעשה לאוהדי הפועל ת"א את היום. אולי את העונה כולה. אבל שמעון יתחיל כבר מחר בבוקר להתכונן למסע לגידיניה ולמשחק נגד נתניה. כי בסופו של דבר, יש לו עוד דברים בחיים חוץ מהם.
ולהם יש רק אותו.
צלחת האליפות מצוחצחת, הגביע הונף והמנקה סיימה לטאטא את שאריות הקונפטי בהיכל נוקיה. העונה נגמרה מזמן. שוו בנפשכם קבוצה אחת שחולשת על ה-NBA או על ליגת האלופות וכל היתר משמשות תפאורה, אפשר היה לסתום את הגולל על עולם הספורט וללכת לרעות צאן באחו. בישראל עולם כמנהגו נוהג כשגוליבר ממשיך להסתובב חופשי בארץ הגמדים ולעשות כעולה על רוחו. מכבי ת"א הפכה למכונת ניצחונות משומנת וליגה שלמה יורדת לטמיון רק בגלל שליטתה של אימפריה המתעסקת באובססיביות בחלפנות שחקנים כאילו היו פוגים. אבל בסופה של דרך האבנים הצהובות יש רק דבר אחד שיכול לתת לב לאיש הפח – דרבי.
אפשר ללכת רחוק יותר. מהו ספורט? כל דבר שקיימת בו תחרות. באשמת קבוצה אחת לליגת הכדורסל אין לגיטימציה להתקיים. אף אחד לא יבוא וישים כסף על סוס שלעולם לא יזכה במקום הראשון ולכל הקבוצות נותר לחכות לפיסת הפסד שתיפול בחיקן ולהתנפל עליה כצבוע מורעב.
הפועל ת"א הבליחה אל תוך הישימון הישר מהלאומית ועימה הסיפור המרגש על הקמתה המחודשת. מהיום בו חרב עליהם אולמם ועד הרגע בו קלע קרטיס קלי את הנקודות הראשונות של קבוצת האוהדים בליגת העל, עברו 6 שנים בליגות הנמוכות. אלו לא השמות, הישראלים, או שחקן אחד ספציפי שמבדילים אותה מיתר הקבוצות. זו האגדה. קבוצה גדולה נעלמת מהמפה וחוזרת אחרי שעברה מטמורפוזה רק בשביל לפגוש שנית את הענק הצהוב. סביר שהיא תובס, אבל הניצחון האמיתי כבר אצלה.
מאז איבדה הפועל ירושלים את דרכה בלב ים היא לא מהווה עניין, בטח שלא מול מכבי, אבל שימו סדין אדום עם פטיש ומגל מול השור הזועם ותיראו אותו שש אליי קרב בתשוקה שמעולם לא בערה בו. הדרבי התל אביבי הוא הסיבה היחידה להסיט את סדר היום ה-"כדורגלני" לכיוון הכדורסל הישראלי והנוכחות של הפועל בליגה גורמת לכדורסל הישראלי "לאהוב" את מכבי, אותה אחת שרומסת אותו ומורידה מערכו. הערב, אחרי 6 שנים שחונות הצהובים יכולים להגיד שלום לבצורת הרגשית ולתת למבול האמוציות לשטוף את הארץ ואת המגרש.
בפעם הראשונה העונה שחקני מכבי יסתכלו על היריבה והמנוע שיריץ אותם יהיה התשוקה לניצחון, התחרות. בפעם הראשונה העונה תצליח קבוצה אחת להזרים רוח בין שיירי המדורה ולהבעיר אש בליבה הרדום של המכונה. אולי, רק אולי, זו תהיה האש שתציל למכבי את העונה ואת העונה ממכבי.
