בלאט, שארפ וגודס. זוכרים את הפעמים הקודמות (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
בלאט, שארפ וגודס. זוכרים את הפעמים הקודמות (אלן שיבר)|צילום: ספורט 5

האליפות ומכבי תל אביב - שמות נרדפים בכדורסל הישראלי, שכמעט כל ההיסטוריה שלו כתובה בצהוב-כחול. ובגלל שרק לעתים רחוקות ונדירות התואר החשוב ביותר בכדורסל המקומי לא הגיע בסיום העונה לקבוצה החשובה ביותר בכדורסל שלנו (3 בדיוק מאז 1970), אין ספק שגם העונה, גם הערב, הכל באמת תלוי בתל אביבים. ורק בהם. בניסיון לנבא את התוצאה הסופית עלתה השאלה: האם אפשר לזהות דפוס מסוים בעונות בהן מכבי ת"א מפסידה אליפות?

 

הראשונה מבין 3 האליפויות שאיבדה האלופה הנצחית היא גם יוצאת הדופן. זו הייתה הפעם היחידה שמכבי הוכנעה בסדרה. היא כלל לא הגיעה לגמר והכדורסל בכלל היה אחר לגמרי - פחות זרים (אם כי די הרבה מתאזרחים), שעון זריקות של 30 שניות, שתי מחציות. בקיצור, סיטואציה שונה לחלוטין. כך שלמרות שלל בעיות בגזרות קריטיות (צוות מקצועי, זרים), שבאופן כזה או אחר חזרו על עצמו בעונות אובדן האליפות האחרות, קשה לגזור מהעונה ההיא משמעויות רלוונטיות לתקופה הנוכחית, ובטח שלקראת המשחק הערב.

עם זאת, הנסיבות הנוגעות להפסדים בגמר הפיינל פור של 2008 (לחולון) ושל 2010 (לגלבוע/גליל) דווקא מתאימות לעונה הנוכחית –בשיטת ההכרעה על זהות האלופה, מספר הזרים בליגה, סגנון הכדורסל המקומי וכו'. על כן, השאלה היותר מדויקת היא מהם קווי הדמיון והשוני מבחינת מכבי תל אביב בהשוואה בין 2008, 2010 ל-2013?

המאמן מחליט, אבל לא רק הוא (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
המאמן מחליט, אבל לא רק הוא (אלן שיבר)|צילום: ספורט 5

על הקווים
ב-2007/8 אימן את מכבי תל אביב עודד קטש, עד שפוטר במהלך העונה והוחלף בצביקה שרף. ב-2009/10 פיני גרשון התחיל את העונה, אחרי שהגיע במהלך העונה שלפני. ב-2013 דייויד בלאט מסיים עונה שלישית ברציפות בקדנציה הנוכחית שלו כמאמן מכבי תל אביב. ככה שראשית, קשה למצוא איזשהו קו דמיון ביניהם, מלבד העובדה שכולם התפרנסו בשלב כזה בחיים שלהם או אחר מאימון כדורסל מקצועני. וזו כבר נקודת זכות לקבוצה הנוכחית דווקא. כמו כן, בניגוד לשני המקרים האחרונים בהם מכבי איבדה אליפות, הפעם המאמן נמצא בקבוצה כבר תקופה ארוכה, ונחשב אחת הדמויות היציבות במערך כולו.
ציון דמיון (בין 08 ו-10 לבין 13): חלש

בין הקווים למשרדים
אחרי השנים הדומיננטיות של הצוות גרשון-בלאט, נראה שבשנים האחרונות מעורובתה המקצועית של ההנהלה, בראשות הדור הצעיר, הולכת ומתגברת. אמנם, מכבי זה מועדון בו תמיד הורגשה טביעת האצבע של ההנהלה בצורה בולטת, אבל לאחרונה זה נראה משמעותי יותר (למרות שעדיין, למעט מקרים נדירים, ההחלטה הסופית היא של המאמן). ולמען האמת, שלוש העונות בבדיקה (08, 10 ו-13) התרחשו כולן בעידן המודרני הזה, של מעורבות מוגברת וחוסר הרמוניה בין הדרגים. ב-2008 עודד קטש מונה למאמן, אבל עם צביקה שרף מעליו כסוג של סמכות מקצועית עליונה. הראשון פוטר במהלך העונה, השני בסיומה. ב-2010 בין גרשון, שגם הוא מצא את עצמו בבית עם סיום העונה, לבין ההנהלה היו לא מעט מתחים (בעיקר על רקע "התנהגותי", דבר שקיים גם השנה), והייתה גם מערכת יחסים בעייתית בין גרשון לבין העוזר שלו, שרון דרוקר. העונה שמענו ביקורות ישירות מצד ההנהלה לכיוון בלאט, גם לגבי בחירת השחקנים וגם לגבי עניינים מקצועיים גרידא כמו רוטציה ודקות משחק – דברים שחייבים להישאר בידי המאמן.
ציון דמיון: חזק

הישראלים? קצת כמו ב-2008 (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
הישראלים? קצת כמו ב-2008 (אלן שיבר)|צילום: ספורט 5

הישראלים
טל בורשטיין, דרק שארפ, דייויד בלו, יותם הלפרין, ליאור אליהו ועמרי כספי – במצבת הישראלים של מכבי 2008 היה גיוון ועומק. מתאזרחים, ותיקים, צעירים, שחקני חוץ ופנים, קליעה טובה ויכולות מנהיגות. ב-2010, גרין, שארפ (ותיק בעוד שנתיים), בלו, לימונד ופניני כבר היוו חבורה מרשימה הרבה פחות. החבר'ה של העונה – אליהו (שהספיק לחזור), אוחיון (בעונה שניה), פניני (כקפטן), והחבר'ה החדשים רוט ולנדסברג רחוקים מלהיות חבורת הישראלים האיכותית שמכבי ראתה, ולמען האמת – אם לשפוט על פי התפוקה שלהם העונה – היא יותר קרובה לזו של 2010 מאשר לזו של 2008, שבעצמה לא הספיקה כדי לסיים את העונה כאלופה הישראלית.
ציון דמיון: די חזק

הזרים
ב-2008 ניקולה וויצ'יץ' היה כבר על תקן המוהיקני האחרון, ו-וויל ביינום המשיך לעונה שניה. מלבדם, כל יתר הזרים (מוריס, באטיסטה, פייזר, קאמינגס וגארסיה) הגיעו לשנת בכורה בצהוב. הם לא מצאו את הכימיה והאיזון, והחבורה הזו התפרקה די מהר. ב-2010 המצב היה חמור עוד יותר: ויזנאוסקי (שכולנו, מלבד יואב בורוביץ', קראנו לו בטעות "ווישנייבסקי"), אידסון, פרקינס, אנדרסון ולאזמה היו כולם פנים חדשות בהיכל נוקיה, כשדיאור פישר, שהמשיך לשנה שניה, יכול היה להיחשב הוותיק בחבורה. העונה, תאמינו או לא, המצב זהה: 5 זרים חדשים, 1 שממשיך לעונה שניה (ג'יימס). בכל אחת מהשנים היה לפחות זר אחד שהגיע מקבוצה ישראלית (מוריס, פרקינס, ג'יימס). ובכולן היה לפחות זר אחד שהגיע אחרי הופעות טובות באירופה, אבל לא בקבוצה ו/או במפעל בכיר, ולא הצליח לעשות את קפיצת המדרגה המבוקשת. קאמינגס נכשל ועזב. אידסון, בזכות הפוטנציאל האדיר, נשאר עוד שנה והוכיח את עצמו בהמשך, וקיינר מדלי הוא האכזבה הגדולה של 2013.
ציון דמיון: חזק מאוד

חוסר המשכיות
הבעיה הידועה והמוכרת של כל קבוצות ליגת העל בכדורסל הפכה מאז שנות השושלת של פארקר-וויצ'יץ'-שאראס לבעיה של מכבי תל אביב. הכסף הגדול שמסתובב משום מה בכדורסל האירופאי מושך שחקנים שמכבי מצליחה להביא יחסית בזול, והיא נאלצת לבנות מחדש כמעט בכל עונה. הבעיה הזו הלכה והחמירה בקדנציה הנוכחית של בלאט, אבל כפי שראינו בסיקור הפרקים הקודמים כאן, בכל עונה חלק גדול מאוד מהשחקנים היה בשנתו הראשונה בקבוצה – ובמכבי יש לזה יותר משמעויות מאשר כמעט בכל מקום אחר. אבל למרות הציון שתיכף תראו, חשוב לציין: בלאט, שאף פעם לא הפסיד משחק עם מכבי בפלייאוף הישראלי, התמודד עם זה בהצלחה מרובה בזירה המקומית בשלוש העונות האחרונות.
ציון דמיון: חזק מאוד

עכשיו זה תלוי בעיקר בו (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
עכשיו זה תלוי בעיקר בו (אלן שיבר)|צילום: ספורט 5

הישגים
הקבוצה של 2008, שעוד נישאה על אדי השנים הגדולות של אמצע העשור, הצליחה לזגזג באופן פלאי בין פיינל פור והפסד בגמר היורוליג, לבין מאזן 8:19 עלוב בליגת העל. היא גם הצליחה להפסיד שלושה גמרים בעונה אחת – לחלוטין אירוע הזוי במונחים של מכבי תל אביב. הקבוצה של 2010 הייתה כבר יותר דומה במובן הזה לקבוצה של 2013: דומיננטיות מקומית (1:21 ו-5:22), זכיה בגביע, ומפלה ברבע גמר היורוליג (הפסד לפרטיזן, עם יתרון הביתיות. סוויפ ראשון בתולדות המועדון מול ריאל). עם זאת, הקבוצה של פיני החלה לקרטע כבר בפלייאוף הישראלי (עם שני הפסדים לבין השרון בסדרה מולה), בעוד זו של בלאט עברה את הפלייאוף עד כה בצורה חלקה.
ציון דמיון: לא חזק

סיכום
שש קטגוריות בחנו כאן, וב-4 מהן הדמיון חזק. עם זאת, רובן הן בתחומים בהם ב-2013 למכבי תל אביב יש יותר ניסיון בהתמודדות איתם. יחסי מאמן-הנהלה לא הרמוניים, מצבת ישראלים שאיננה אימתנית, חבורת זרים חדשה וחוסר המשכיות הן כולן בעיות שהפכו בשנים האחרונות לקבועות אצל מכבי. וזה אומר שב-2013 היא מכירה אותן טוב יותר. דווקא בשני אלמנטים חשובים במיוחד – הישגים ועמדת המאמן, הדמיון בין העונה לבין 2008 ו-2010 לא מצביע על קשר כלשהו. וזה מחזיר אותנו לנקודה הכי בסיסית במכבי של העונה: הדמות החשובה והמשפיעה ביותר היא דייויד בלאט, שמוציא מים מהסלע, שלא מאבד אמונה, שמחדיר מחויבות בכל מצב וכל הזמן מקדש את הזירה המקומית. וזה יהיה נכון גם אם הקבוצה של 2013 באמת תיכנס לאותה רשימה כמו אלה של 1993, 2008 ו-2010.