בחזרה לסדרה

לפני כשבועיים ימים התחלנו לפרוש כבר את מתווה חמישיות לשיפור מצב הכדורסל הישראלי. טוב נו, לא באמת. מטרת המתווה היא להציע פתרונות טובים באשר לליגת העל שלנו וכמו כן לייצר מעין הצעת גישור שאמורה להיות מוסכמת על כל הצדדים, אם הם מגיעים לשולחן כשהם תמי לב, הגונים וישרים, בכל הקשור לענייני החוק הרוסי ומגבלת הזרים בליגה.

התחלנו בטור שהתייחס דווקא לחשיבות הגדולה ביצירת חלון העברות קשיח ומצומצם יחסית והמשכנו, כאמור, בהצעה ולפיה יבוטלו החוק הרוסי וחוק הצעירים מחד, בעוד שיותר רישום של ארבעה זרים בטופס המשחק + לא תוטל כל הגבלה על מספר המתאזרחים. חשוב לי לכתוב: זוהי איננה דעתי האישית ביחס לאופן הרצוי לליגה מבחינת מספר הזרים, אך מתווה "חמישיות" מאפשר לאתר את עמק השווה שיוכל לשפר מצבם של הפלגים השונים. ארבעה זרים ללא הגבלת מתאזרחים ישווה, הלכה למעשה, את מצבה של מכבי תל אביב לרוב רובן של הקבוצות מולן היא מתחרה ביורוליג. מצד אחד, זה ישפר את מצבן של רוב רובן של קבוצות ליגת העל (מקצועית ותקציבית) ומצד שני ויקנה די והותר מקומות עבודה + רמת תחרות משופרת עבור השחקן הישראלי אשר התרגל לשיריונים חסרי תקדים ובלתי מועילים עד כה מהצד השלישי. ועכשיו הגיעה העת להתייחס למבנה ושיטת התחרות בליגת העל.

מתווה חמישיות מציע את מה שאמור להיות כבר קונצנזוס: יבוטל הפיינל פור לאלתר. הליגה תוכרע בסדרות של הטוב מחמישה משחקים החל משלב רבע הגמר. כדי לסדר את לוח המשחקים ולהתאימו, יבוטל הסיבוב השלישי של הליגה וכן תישקל האפשרות להגדלת הליגה ל-14 קבוצות, כולל 2 יורדות ושתי עולות.

אין שום ספק ששיטת גביע האליפות שהונהגה בתקופתו של אבנר קופל הצליחה לייצר רמת מתח לא מבוטלת בשני ערבים נתונים במהלך עונת המשחקים. ואין שום ספק שגביע האליפות סייע למכבי תל אביב לאבד תארים, בהם היא התרגלה לזכות – וזו הרי הייתה המטרה של אלו שהרימו ידיהם בעד הפיינל פור. למרות, שבינינו ואם נודה על האמת, הרי שהקרדיט המרכזי לפיזורן של האלופות בעונות האחרונות איננו מסור לשיטת המשחקים ולפיינל פור אלא יותר למקבלי ההחלטות הצהובים עצמם, אשר בנו קבוצות גרועות שלא יכולות היו לזכות באליפות גם אם השיטה הייתה אחרת. לא בסדרות ולא באן דן דינו.

נו, אז הכדורסל הישראלי זכה בכמה אלופות חדשות. וזה נחמד למדי. ואין כל שמץ של ספק שלא היה בכך כדי לשדרג את מותג ליגת העל, לשפר את רמת הכדורסל או לייצר כאן ליגת טובה ומעניינת יותר. ההיפך הוא הנכון.

גביע האליפות גרם להקטנת מושג האליפות, אם נשתמש לרגע במושגים מכובסים ודיפלומטיים. אם כל קבוצה יכולה לזכות בגביע האליפות או גביע הפיינל פור בשני משחקים בלבד, אז המסר הוא מתן פרס לקבוצות שמשקיעות פחות (ולא רק כספית), ושמנוהלות טוב פחות. תחרותיות, אותו מושג בו נופפו משיחי שקר משך שנים על גבי שנים איננה הפתרון לחובבנות ובינוניות. התחרותיות בתרגום לכדורסלנית מדוברת משמעה מקריות.

ליגות חזקות ובריאות ברחבי היבשת, בכדורסל ובטח שבכדורגל,  אינן דווקא כאלו שבהן יכול כל דיכפין להניף צלחת. אין כל פסול בליגה שבה יש אלופה או אלופות דומיננטיות, אשר זוכות בתואר הקשה יותר באופן שיטתי, בהמשך להשקעה כספית וניהול נכון. הפתעות וסינדרלות? בשביל זה המציא אלוהים את מפעל גביע המדינה.
גביע אליפות, להבדיל, אשר מושג בפוקס קלוש בערב נתון אחד, לרוב, הוא גם כזה שזוכרים ומעריכים אותו הרבה פחות. רבים מעכברי הכדורסל בישראל מסוגלים להעלות מהאוב ומזכרונם הנחלש קטעים ורגעים מתוך סדרות מהעבר הרחוק והקרוב, שבהן היריבות והתחרות בין הקבוצות והשחקנים עברה, ממשחק למשחק, לכדי שנאה יוקדת, מקסימה ונהדרת. משחקי גביע האליפות, כמו תכניות ריאליטי בטלוויזיה, מייצרות לא אחת ריגוש מיידי אשר נשכח לא הרבה זמן אחר כך. כבר אמרו לי אנשים שהקהל פה לא בוגר, טענו אנשי הדג נחש בשירם "לא מוותר", אבל אוהדי הספורט במדינת ישראל זכאים ליהנות מליגה שמנוהלת ומוכרעת באופן הגיוני והוגן, שמעניק יתרון למי שראוי לו, שמקדש את הדרך הקשה והארוכה עד להכרזת האלופה ושמובדל באופן מובהק ממפעל גביע המדינה.

עכשיו הזמן להשיב לטענות האוטומטיות של המתנגדים. נתחיל מהשיריון של מכבי תל אביב ביורוליג. הטענה הקבועה בעניין הזה הוא שתואר האליפות ממילא איננו רלוונטי בעולם שבו האלופה לא מופיעה ביורוליג. ואכן, אין ספק שזהו מצב לא סביר. ואין ספק שזה מה שיש. היורוליג הוא היורוליג, ומסתמן שחוש הצדק של שותפותיו איננו מפותח במיוחד. מכבי תל אביב לא תוותר לעולם על השיריון לו זכתה מכוחו של הסכם וסביר להניח שכך יעשו כל יתר המשוריינות, שאינן מנוהלות בידי ינאקופולוס ג'וניור, בעל הבית של פנתינאייקוס. וכל זה לא מונע מהליגות באירופה לקבוע שזהות האלופה תוכרע בסדרה. כולל בליגות אשר להן אין כל ייצוג ביורוליג ממילא. ליגה שמכבדת את עצמה לא מעדכנת את עקרונותיה בהתאם למידת הייצוג במפעלים האירופאיים.

ונכון, גם היורוליג עצמו מוכרע בשיטת גביע, תהא הסיבה לכך אשר תהא. נו, וגם שם זוהי שיטת הכרעה בלתי ספורטיבית, שמתקבלת מתוך שיקולים זרים. ונכון, בעבר הנציחו סדרות גמר הפלייאוף בישראל יחסי כוחות לא הוגנים, במסגרתם פירקה מכבי תל אביב את יריבותיה ברצף משחקים חד צדדי ומשמים. לפחות כרגע, עושה רושם שמה שהיה לא יהיה עוד. מכבי תל אביב מתקשה מזה שנים להפגין דומיננטיות בליגה או אפילו לסיים במקום הראשון במסגרת העונה הרגילה. וגם בעונת 2014/15 המוצלחת יחסית, שבה הגיעה עד שלב ההצלבה ביורוליג – היא הודחה בסדרה על ידי הפועל אילת של אריק שיבק. בקיצור – די לגביע האליפות. הכדורסל הישראלי רוצה להיות נורמלי, במידת האפשר וככל הליגות, ולהיות מוכרע בדרך שבה צריכים להכריז על אלופה. זמן לחזור סדרות.

אבל לא רק ענייני פיינל פור על ראש שמחתנו. יצירת משחקים נוספים בשל המעבר לסדרות, עד ההכרזה על האלופה, מחייבים שיקול דעת מחודש גם ביחס לשיטת המשחקים. למרות שהסיבוב השלישי בעונה הנוכחית מעניין בהרבה מאשר בעונות קודמות, הוא עדיין חוליה חלשה בתוך עונת הכדורסל. המעבר לסדרות צריך לעורר כאן דיון ביחס למבנה הליגה ולמספר הקבוצות בליגת העל. יתכן אמנם שבמצב אופטימלי מספר הקבוצות בליגה צריך דווקא לקטון, אבל דווקא המעבר ל-14 קבוצות עשוי לייצר כאן לא מעט יתרונות משמעותיים:

1. 14 קבוצות בליגת העל יאפשרו מעבר לסדרות פלייאוף מיד לאחר הסיבוב השני, מבלי לייצר כאן מחסור במשחקים או הפרת התחייבויות למממנים השונים.

2. הגדלת הליגה עשויה לסייע במו"מ אל מול ארגון השחקנים. ואם זה המחיר שצריכים לשלם לטובת ביטול החוק הרוסי הרע והמטופש, אז יפה שעה אחת קודם.

3. המעבר ל- 14 קבוצות בליגת העל עשוי לסייע בהפחתת הלחץ אשר משתק לא מעט קבוצות כיום, אשר מונעות מפחד בלתי פוסק לרדת ליגה. הביטחון היחסי שיקנה הגידול בליגה אמור להגביר את החשיבה ארוכת הטווח ולהקטין את כמות ההחלטות ההיסטריות, אשר מונעות המשכיות. והמשכיות, להבדיל מסיסמת התחרותיות, הוא העיקרון שאותו צריכים לקדש.

4. 14 קבוצות בליגת העל מייצרות מחסום מסוים ומשונה שמפריד בין המאבק על הירידה לבין ההשתלבות בפלייאוף העליון.

5. הגדלת הליגה, אשר תלווה בשינוי מספר היורדות והעולות (2 ו-2) תסייע גם להגדלת העניין בליגה השניה וליצירת אפשרות אמיתית להעפיל לליגה של הגדולים (יחסית).

וכמובן שיש כאן לא מעט סיכונים שדורשים התייחסות מיידית. הקטנת התקצוב היחסי פר קבוצה נוכח הגדלת הליגה לא נראה אמנם כבעיה פתירה, אבל החשש האמיתי חייב להיות הסתננותן של קבוצות שאינן ראויות למעמד, א-לה עכו של ליגת העל בכדורגל. מעבר ל-14 קבוצות, אם וככל שימצא מתאים, חייב לכלול גם הגדרתם של קריטריונים קשוחים אשר מצמצמים הסיכון בהשתלבותן של קבוצות שאין זה מקומן. קבוצה נטולת מתקן מתאים בעיר שלה, דוגמת קרית גת, לא יכולה לשחק בליגת העל. קבוצה שלה רקורד בעייתי בכל הנוגע למוסר התשלומים, דוגמת קרית גת, לא יכולה לשחק בליגת העל. קבוצה שלא מוכיחה יכולת למכור (בכסף) מינויים כבר בקיץ, ושלא יכולה להוכיח יכולת להושיב מספיק ישבנים ביציעים במהלך עונת המשחקים, לא יכולה לשחק בליגת העל.

ימים סוערים עוברים על הכדורסל הישראלי. שאלות משמעותיות בענייני זרים, מתאזרחים ורוסים משתלטות על השיח ומייצרות לא מעט אקשן. הפתרון למחלוקת בין הניצים, כלומר בין מינהלת הליגה לבין ארגון השחקנים (אך גם לניצים השונים בתוך מינהלת הליגה ולניצים השונים בתוך ארגון השחקנים) חשוב למדי, אך הכדורסל הישראלי זקוק לפתרונות בלא מעט סוגיות אחרות, כולל מבנה הליגה, מועדי העברות ולא פחות חשוב מכך – סוגיות אשר יסייעו ביצירת המשכיות והזדהות. על כך נוסיף ונרחיב בפרק הבא.