"זה נראה לך נורמלי שיש 6 מאמנים זרים, כמעט 50 אחוז, בליגה הראשונה של ישראל? לי לא".
במשפט אחד, זיקק אפי בירנבוים את המצוקה, הקושי, יש שיאמרו קריסה - של מאמן הכדורסל הישראלי. ההחתמה של דאיניוס אדומייטיס בהפועל ירושלים תביא את מספר המאמנים הזרים לשיא (6 מ-13), ותציף פעם נוספת - ובווליום גבוה במיוחד - את סוגיית מעמד המאמן כחול-לבן.
השאלה היא איך, מתי ולמה זה קרה, מי הביצה פה ומי התרנגולת. האם באמת המאמנים המקומיים, בעידן פוסט גרשון-קצורין-אדלשטיין-בלאט, הם באמת פחות טובים? או שהלחץ לא מאפשר לקבוצות לתת למאמנים צעירים את המפתחות? מי בעצם "אשם" כאן, או שאולי האמת איפשהו באמצע, ואין פה נכון או לא נכון?
מי הבוס?
"המאמנים הישראלים עדיין טובים, זה לא מוטל בספק, זה לא דבר מה בכך שמאמן ישראלי הולך לפנאתינייקוס", אומר מולי קצורין, "אבל לצערי בשנים האחרונות אפשר לזהות מגמה - יש קבוצות שהחליטו ללכת בכיוון של מאמנים שהם יותר 'מאולפים', המאמנים הישראלים הדעתנים שרוצים שליטה בקבוצה, לקבוע הכל מ-א' עד ת', זה זן שהולך ונעלם מבחינת הקבוצות".
קצורין, אחד שעבר בכל הרמות ובלא מעט מדינות - מבטא מה שלא מעט מאמנים ישראלים חושבים על הקבוצות שמעסיקות ואמורות גם להעסיק אותם יום אחד. דלתות וגלגלים מסתובבים, אתם יודעים. חלק מהמאמנים, אגב, שפנינו אליהם לטובת הכתבה הזו, סרבו להתייחס אליה, בדיוק בגלל הסיבה הזו. מאמן אחר, שהתבטא בין היתר נגד תופעת ההעדפה של המאמנים הזרים, אפילו ביקש לגנוז את שמו וציטוטיו מהכתבה.
מאמנים רבים, בהווה ובעבר, איתם דיברנו לצורך הכתבה, העדיפו שלא לדבר בשמם, אך מכנה משותף עבר כמעט אצל כולם: אין להם בעיה עם מאמנים זרים באופן כללי, אלא עם היעדר הרגולציה (עד לעונה האחרונה) שגרמה לקבוצות להחתים מאמנים לא מוכחים. "אם מוציאים את את יאניס ספרופולוס מהמשוואה, יש משהו שהמאמנים הזרים שנמצאים כאן היום עשו, והמאמנים הישראלים לא?", אמר מאמן ישראלי בכיר.
וזה עובד גם לכיוון השני. המושג השחוק "פיחות במעמד המאמן" מבטא גם, במידה מסוימת, את האכזבה של חלק מהקבוצות מההתנהלות של המאמנים הישראלים. "מנהלי קבוצות מעדיפים מאמנים שאומרים תודה שנתנו להם את הג'וב ולא יביעו דעתם בקול רם", ממשיך קצורין. "זה פרופיל שמתאים יותר למאמנים זרים שמגיעים לפה. הם לא מחוברים לעיתונאים ולסוכנים מסביב, ומהבחינה הזו זה יותר נוח. שלא לדבר גם על זה שהשכר שלהם בדרך כלל נמוך יותר".
"אני פיני, צביקה ויתר המאמנים בני הדור שלנו - אנחנו קיבלנו את המפתחות, אנחנו ניהלנו הכל, הדעה שלנו היתה משמעותית", ממשיך קצורין. "הדברים השתנו בשנים האחרונות, בעלי התפקידים רוצים גם לקבוע בצד המקצועי. כשאתה רוצה לקבוע גם מקצועית, אתה לא רוצה לקחת מאמנים שיהיה לך קשה לעשות איתם את זה. זה ייצור בעיות וחיכוכים, ככה שיותר קל להביא מישהו מבחוץ ולהרוויח מכמה כיוונים. יגיד להנהלה 'אמן' על כל מה שתגיד וגם יהיה יותר זול".
שמוליק ברנר, שאימן את מכבי ראשון לציון ב-2017 ו-2018 ואף הוביל את הקבוצה לפיינל פור, סיפק זווית נוספת לנושא: "הפתרון הקל יותר עבור הקבוצות זה להביא מאמן מחו"ל. יש פה עוזרי מאמן מדהימים, יש מאמנים מצוינים גם בליגה השניה, אבל זה סיכון. יותר "בטוח" להביא מאמן מחו"ל, גם בניראות כלפי חוץ זה נתפס טוב יותר. ההנהלות מעדיפות להביא מאמן מוכן, מאשר להמר על מאמן חסר ניסיון".
ארבעים פלוס
צביקה שרף אימן מכבי דרום בגיל 24, ומונה למאמן מכבי תל אביב בגיל 32. פיני גרשון הפך למאמן הפועל חולון בגיל 26. דייויד בלאט היה בן 34 כשקיבל את הפועל גליל עליון. ארז אדלשטיין קיבל לראשונה צ'אנס כמאמן בגיל 30 כשהדריך את גבת, עודד קטש היה בן 30 בתפקידו הראשון כמאמן בגליל, לדן שמיר מלאו 31 כאשר הופקד על הפועל ירושלים, שרון דרוקר היה בן 32 כשאימן את הפועל רעננה ואריאל בית הלחמי קיבל את התפקיד בגבעת שמואל באותו גיל.
למשך מספר דורות, הנתונים היבשים מספרים שהמאמנים הישראלים המצליחים קיבלו את ההזדמנות בגיל צעיר. היום, פרט לשי סגלוביץ' (שלא פתח את העונה בנהריה) אין אף מאמן ישראלי בליגה שהספרה הראשונה בגילו היא 3. הצעיר ביותר הוא אלעד חסין, בן 40.
למעשה, הדור האחרון שקיבל הזדמנות אמיתית היה דור המאמנים שהתפתח בעשור הקודם, מי בתחילתו ומי לקראת סופו. שרון דרוקר (שהתחיל אפילו לאמן בסוף שנות ה-90), אריאל בית הלחמי, גיא גודס, דני פרנקו, קטש ושמיר.
אם אנחנו מביטים על מאמנים שצמחו בשנים שבין 2010 ל-2020, ארבעה בלבד סגרו חמש עונות מלאות ומעלה: רמי הדר, אריק אלפסי, נדב זילברשטיין וליאור ליובין, שחזר בגדול בעונה שעברה גלבוע/גליל, אחרי שלא אימן 5 שנים בשל קדנציות פחות מוצלחות במכבי אשדוד ובהפועל חולון. הם עשו הישגים לא רעים, אבל אף אחד מהם לא זכה בתואר. היתר הבליחו לעונה, שתיים או שלוש - ולא תקעו יתד אמיתי.
וארבעה, במשך עשור שלם, זה מעט. מעט מאוד.
"לא צמח פה דור חדש של מאמנים", אומר דני פרנקו. "צעירים לא מקבלים את ההזדמנות לקפוץ קדימה למים. לא בתחילת עונה, ובדרך כלל גם לא במהלך עונה, כשקבוצות מחליפות מאמן ומחפשות מישהו קצת יותר מנוסה. זה יצר ואקום מסוים, ולוואקום הזה נכנסו ברובם מאמנים זרים, לאו דווקא עם ניסיון עשיר. נותנים להם את ההזדמנות להצליח פה אחרי שהם פחות הצליחו במקומות אחרים. חבל לי שלרוב, המאמנים הצעירים הישראלים לא מקבלים את הצ'אנסים".
מולי קצורין נוגע בנקודה נוספת: "אנחנו היינו עוזרי מאמנים בקבוצה ואז קיבלנו לאמן קבוצה, עשינו איזושהי דרך. היום השתנו כללי המשחק, יש אפילו עוזרי מאמנים לא ישראלים, אז גם הדרך הזו נחסמה עבור כמה מאמנים צעירים מוכשרים. שי סגלוביץ', לדוגמה, קיבל את ההזדמנות כי הוא היה עוזר של אלפסי הרבה שנים. הניסיון עם מודי מאור בהפועל ירושלים לא הצליח, אבל מעטים המקרים האלה בשנים האחרונות".
העובדה שכמעט ואין פנים פנים חדשות הופכת גם את השוק הישראלי, שהוא קטן גם כך, לקטן עוד יותר. חלק מהמאמנים הוותיקים עברו במספר קבוצות, וברגע שאין מאמנים חדשים שנכנסים ללופ, זה מקטין את האפשרויות של הקבוצות להחתים מאמנים מקומיים, קל וחומר כשהם לא מגובים בהישגים יוצאי דופן.
ומה עם הכדורסל הישראלי?
השאלה שכרגע אין לה תשובה היא האם, ביום מן הימים, לתופעת המאמנים הזרים תהיה איזושהי השפעה מרחיקת לכת על הכדורסל הישראלי ועל הכדורסלן הישראלי. אפי בירנבוים בטוח שכן. "המאמנים זרים, בין אם טובים ובין אם לא, לא מסתכלים על הנוער, אין להם השפעה על הדור הבא של שחקנים ומאמנים ישראלים", הוא קובע. "אנחנו תמיד שמנו עין על שחקנים צעירים שגדלים לנו מתחת לאף. לא תמיד נתנו להם להתקדם באופן מיידי, אבל ברוב המקרים היה לנו חשוב שתהיה זיקה, ושהמאמן יוכל לעזור לשחקן הישראלי".
פרנקו ניתח את ההשפעה על המוטיבציה של המאמנים: "אין בעיה שיגיעו לכאן מאמנים זרים, אבל שיהיו עם רזומה וקבלות, ואני מבין למה משרד הספורט ואיגוד הכדורסל הציבו קריטריונים מסומים כדי שיגיעו לפה מאמנים איכותיים. כי החבר'ה שגדלים להיות מאמנים עושים עבודה טובה וצריכים שיהיה להם לאן לשאוף ועל מה להסתכל. כמו שאין אף שחקן שנולד עם חלום להיות רק מכניס אאוטים כשיהיה שחקן בוגרים, אף מאמן לא חולם להיות מאמן קט סל או מאמן ילדים כל החיים שלו".
"תוך שנתיים-שלוש, המגמה הזו תשתנה"
שמוליק ברנר הוא דוגמה מצוינת למאמן שקיבל את ההזדמנות בעשור האחרון - כשהחליף את אריק שיבק במכבי ראשון לציון - אבל פוטר כעבור שנה ומאז לא חזר לליגה הראשונה. "זה אורח חיים קשה", הוא אומר, "אם אין לך מעמד מסוים, אז אין לך בטחון כלכלי. פעם אתה פה, פעם שם, פעם בבית. כאבא לילדים זה לא התאים לי והתחלתי לרצות להתמקד בדברים אחרים, כמו ללמוד פסיכולוגיית ספורט. זה תחום הרבה יותר יציב".
אותו חוסר בטחון מלווה את מקצוע המאמן, ולא משנה באיזה ענף או מעמד הוא נמצא, אבל בישראל, כך מרגישים האנשים על הקווים - האצבע יותר קלה על ההדק - על אחת כמה וכמה כאשר השוק הזר נפתח בפני הקבוצות. "ברגע שהתחילה לפה זליגה בכמות גדולה יותר של שחקנים זרים, אני הרגשתי שזה יהיה עניין של זמן עד שזה יקרה גם עם מאמנים", ממשיך ברנר. "כי אנחנו קצת כאלה, מרגישים תמיד שהדשא של השכן ירוק יותר".
"זה מדבק", קובע קצורין. "קבוצות מסוימות התחילו עם זה, אחרות ראו כי ואומרות 'למה הם כן ואנחנו לא'? זו תופעה שקיימת בכל אירופה, והטרנד הזה הגיע גם לכאן. אני לא טוען שהמאמנים הזרים האלה לא טובים, אני רק טוען שהמאמנים שנמצאים פה, הם לא פחות טובים מאלה שהגיעו".
אז האם הכדורסל הישראלי צועד לקראת שנים ארוכות שבהן יהיה פה רוב של מאמנים זרים? תלוי את מי שואלים. "אם נדבר עוד שנתיים-שלוש, המגמה הזו תשתנה", קובע פרנקו. "הקריטריונים יביאו לכך שיותר ויותר מאמנים יאמנו בשנים הקרובות בליגה, לטובת הענף ולטובת כולם. זה לא שלא יהיו פה מאמנים זרים, אבל יהיו פה מאמנים עם רזומה, כאלו שיוכלו לתת לדורות הצעירים המוכשרים שגדלים פה, דחיפה קדימה לקריירה".
