נשים
אמאל סיפורה של שפחה - למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: shutterstock)
היית חיה ככה עד מותך, או שהיית מנסה לברוח? למצולמת אין קשר לכתבה
|
צילום: shutterstock

כבר התרגלתי, אבל דברים קטנים מזכירים לי שאני לא אישה, אני שפחה

אסור לצאת מהבית בלי ליווי, אסור לנהוג במכונית או לרכוב על אופניים, אסור להיראות בלי גלימה ארוכה בצבע אחיד ובלי כיסוי ראש, ואסור לנסוע לחו"ל בלי אישור של הגבר שאת שייכת לו לפי חוק. בשביל אמאל, סעודית בת 20, זו לא העלילה של "סיפורה של שפחה". זו המציאות

אמאל | תאם סמל | מגזין mako | פורסם 12:11 15.06.17 

שנה גודל אות

לפני כמה שבועות, אחרי שצפיתי בפרק השישי של "סיפורה של שפחה", פתחתי את אפליקציית TV TIME וחככתי איזה ציון לתת לו. אמנם הוא כלל שפחות שמקרצפות חומה גבוהה מהדם שנספג בה כתוצאה מהגופות שנתלו במשפט ראווה, תאורים גרפיים של אונס ממוּסד, ואישה שמעבירה באומץ מסר לעולם שבחוץ על הזוועות שמעבירים אותה ואת שכמותה – אבל אני, ששכבתי בדיוק על הספה ואכלתי קערת דובדבנים, הסתפקתי בלהעניק לו את הציון "ככה ככה". מתאמץ מדי, מזוויע מדי, דיסטופי מדי. נימקתי לעצמי ופלטתי גלעין. כשגללתי בין יתר התגובות לפרק גיליתי את אמאל, אזרחית ערב הסעודית בת 20. היא לא חשבה שהפרק הוא ככה ככה. היא חשבה שמדובר בתיאור אמיץ ומדויק של מציאות חייה. התחלנו להתכתב. זה סיפורה, כפי שהיא כתבה אותו.

כשהייתי בת תשע הלבישו אותי ב-עבאיה (שמלה מסורתית ארוכה עם כיסוי ראש), בגיל 11 עטפו אותי בחיג'אב, וכשמלאו לי 14 הכריחו אותי לכסות את הפנים שלי. נולדתי למשפחה דתית שבה אסור לי לצאת מהבית לא מכוסה – אחרת יכו אותי עד מוות. פעם לבשתי שמלה טיפה קצרה שקניתי בסתר, היא הגיעה לי עד לברכיים. כשאמא שלי ראתה אותי היא הכתה אותי, בעטה בי, ואבא שלי ואח שלי עזרו לה.

החיים כאישה בערב הסעודית הם בלתי אפשריים. לא רק שאת חייבת להיות עטופה בחיג'אב בכל רגע, ההחלטות החשובות ביותר בחיים שלך - כמו עם מי להתחתן ומתי, איפה ומה ללמוד, או אם תצאי לעבוד או לא – לא נמצאות בידייך, אלא בידי גבר שמונה לך כאפוטרופוס על ידי המדינה, ושמחליט איך ייראו החיים שלך. אבל הוא לא אחראי רק על ההחלטות הגדולות: אי אפשר לטייל או לנסוע לחו"ל בלי אישור שלו, וגם לא לקבל טיפול רפואי. אני לא יכולה לנהוג, ואפילו לא לרכוב על אופניים - הדברים האלה אסורים על פי חוק. יש גם דברים שאני לא יכולה לעשות ונשים אחרות בערב הסעודית כן - כמו להסיר את החיג'אב מדי פעם או לצאת החוצה לבד – אלה דברים שתלויים במשפחה ובאפוטרופוס. דמיינו עולם שבו כל חייך מוכתבים על ידי הגבר שאחראי עלייך: אבא, אח, דוד, סבא, אחיין, בן דוד, לפעמים אפילו הבן שלך. אבא שלי הוא האפוטרופוס שלי, הוא מחליט כמעט כל דבר בנוגע אליי, וכך יהיה עד יום מותי. זה כמעט לא משנה כי אני כבר התרגלתי לזה, זה נראה לי מובן מאליו, אבל דברים קטנים תמיד מזכירים לי שאני לא חופשיה, שאני מעין שפחה.

יומנה של שפחה (צילום: באדיבות הוט)
מתוך "סיפורה של שפחה". אנשים חושבים שזה סיפור דמיוני, אבל זה דומה מאוד למציאות שלי
|
צילום: באדיבות הוט

פעם חשבתי שהחיים שלי הכי טובים שיש, עד שבגיל 15 ראיתי את הסרט "היי סקול מיוזיקל", והבנתי פתאום כמה החיים שלי שונים ממה שרואים שם. תמיד ידעתי שהעולם מחוץ לסעודיה שונה, אבל כשראיתי את הסרט התחלתי להבין שהחיים שלי מגוחכים, שרוב הנשים לא חיות ככה. הן יכולות לנהוג – לי אסור; הן לא מכסות את גופן בשחורים – אני לא יכולה לצאת החוצה בלי כיסוי; להן יש ידידים – לי אסור לדבר עם גברים זרים. זה בלבל אותי. אם החיים שלי כל כך מושלמים כמו שחינכו אותי להאמין, למה אין לי חופש?

אני רוצה לעבוד כדי להרוויח כסף ולברוח מכאן, אבל לא מרשים לי. אבא שלי חושב שאם יהיה לי כסף משלי לא אזדקק לו יותר, והוא יאבד את הכוח שיש לו עליי, אז הוא לא מאפשר לי לעבוד. הלוואי שהייתי יכולה למצוא מקלט מדיני בחו"ל ולחיות כמו אדם נורמלי וחופשי, אבל אם אנסה לצאת מהמדינה ירדפו אחרי ויחזירו אותי בכוח, כמו שעשו לדינה עלי. ב-11 באפריל, דינה עלי לסלוּם, סעודית בת 24 ששהתה עם המשפחה שלה בכוויית, ניסתה לברוח ולהשיג מקלט מדיני באוסטרליה. בדרכה לשם, בטיסת קונקשן בפיליפינים, היא הורדה מהטיסה ועוכבה בשדה התעופה במנילה, עד שאביה ודודיה, שהוזעקו על ידי השגרירות המקומית, הגיעו למקום ולקחו אותה בחזרה לריאד. בשעות שבהן דינה עלי עוכבה בשדה היא הספיקה לצלם סרטון בעזרת צעירה קנדית שפגשה שם. "הם מחזיקים אותי כבר 13 שעות, כמו פושעת", היא אמרה למצלמה בווידאו שהפך לוויראלי יחד עם ההאשטאג #SaveDinaAli. "הם לקחו לי את הדרכון ואני לא יכולה לצאת מכאן או לעשות שום דבר. אם המשפחה שלי תמצא אותי היא תהרוג אותי. אם משהו יקרה לי, הדם יהיה על ידיהם של חברת התעופה הפיליפינית והממשלה הסעודית". מאז שהוחזרה לסעודיה נעלמו עקבותיה, ואיש לא יודע אם היא עדיין בחיים. הסיפור של דינה עלי מוכיח את מה שכבר ידעתי: מי שמנסות לפרוץ דרך ויוצאות מגבולות המדינה – נצודות ונענשות.


הגברים בערב הסעודית מתעבים נשים, הם מתייחסים אליהן כיצורים נחותים, לא כבני אדם. נשים לא יכולות לכהן כשופטות "כי הן אמוציונליות מדי". הן לא יכולות לכהן כשֹרות, כי לפני 1,400 שנה אחד מהסחאבה (חבריו של הנביא מוחמד) אמר ש"נשים הן קטנות בשכלן ובאמונתן", וממשיכים להשתמש בזה כתירוץ עד היום. נשים רופאות דווקא יש – אבל רק כי חלק מהגברים יעדיפו שהאישה שלהם תמות מאשר לתת לרופא גבר לבדוק אותה. יש כל כך הרבה דברים שנשים לא מורשות לעשות. אף אחד לא מתחשב בדעה שלהן, ובטח לא ברצונות שלהן - כל מה שחשוב מבחינתם זה לחתן כל אישה כמה שיותר מהר. אם בעל מכה את אשתו, גונב ממנה, ואפילו הורג אותה - הוא לא יובא לדין, וגם אם הוא יישפט, הוא לרוב ייצא זכאי.

נשים סעודיות - ברחוב (צילום: AP)
כשהייתי בת תשע הלבישו אותי ב-עבאיה, בגיל 11 בחיג'אב, בגיל 14 הכריחו אותי לכסות את הפנים
|
צילום: AP

אני רואה בפורומים ובטוויטר שאנשים מדברים על "סיפורה של שפחה". הם צופים בסדרה וחושבים שזה הכל פרי הדמיון, אבל זה מאוד דומה לעולם שבו אני חיה. הנשים בסדרה אינן רשאיות להחזיק בנכסים או בחשבון בנק, לעבוד, או לעסוק בכל דבר שחורג מ"ייעודן הביולוגי" – העמדת צאצאים. הן נעטפות בגלימות ארוכות בצבע אחיד, ובכיסוי ראש שישמור על צניעותן, אסור להן לנהוג או לעשות כל דבר בלי אישור הגבר שהן שייכות לו. נשמע מוכר, לא? אם אמא סעודית תראה את הסדרה למשל, היא לא תזדעזע אלא תסכים עם כל מה שמתואר שם. רוב הנשים המבוגרות כאן חושבות שלאישה מותר להיות בשני מקומות: הבית שלה והקבר שלה. 

כדי להרגיש חופשיה אני מצלמת סלפי בחשאי

בכל יום אני מתעוררת, מתארגנת והולכת ללימודים עם אח שלי. אחרי הלימודים אני מחכה במשך שעתיים עד שהוא יסיים כדי שיוכל ללוות אותי, כי אסור לי לחזור לבד או עם מישהו שאינו אחי. כשאני מגיעה הביתה אני אוכלת ואז הולכת לישון למשך חמש שעות. כשאני קמה אני עושה שיעורי בית, משחקת בסמארטפון, רואה טלוויזיה, אוכלת וחוזרת לישון. אין לי מה לעשות חוץ מלישון. זה המקום היחיד שאני מרגישה בו בנח, כי כשאני ישנה אני לא צריכה להתמודד עם האמת, עם העובדה שאין לי באמת חיים כי אני חיה בערב הסעודית. כל כך קשה לקום בבוקר ולהבין שהתעוררתי לעוד יום בכלא הזה, בו כל יום נראה כמו זה שלפניו, ואין לי שום מפלט.

אישה סעודית שמלה כלה (צילום: AP)
דמייני עולם שבו כל חייך תלויים בגבר שקובע כל צעד שלך
|
צילום: AP

כשהייתי בת 14 ובן דוד שלי היה בן 18, חיינו כולם יחד באחוזה של אבא שלו. יום אחד היינו שנינו לבד באחד החדרים, והוא ניסה לגעת בי. צעקתי שיפסיק, ואמא שלי הגיעה וראתה אותנו. היא סיפרה לאבא שלי ולהורים שלו, והם החליטו ביניהם שנצטרך להתחתן כדי שלא אמיט קלון על המשפחה. הם קבעו שנתחתן כשאהיה בת 18, אבל הסתירו את האירוסין שלנו מאיתנו – כולם ידעו חוץ משנינו. רק כשהייתי בת 17, לקראת החתונה, אמא שלי סיפרה לי מה מתוכנן. בכיתי ואמרתי לה שאני לא רוצה להתחתן איתו, אבל היא אמרה שאין לי זכות לבחור מי יהיה בעלי אחרי מה שקרה. אמרתי לה שכלום לא קרה בינינו, שעצרתי אותו, אבל היא לא האמינה לי. בכיתי בלי סוף, הייתי מיואשת, וכשהבנתי ששום דבר שאעשה לא ישנה את דעתה ניסיתי להתאבד. לקחתי כדורים, אבל המשפחה שלי מצאה אותי ולקחה אותי לבית החולים. כשהתעוררתי אמרתי לאמא שלי: שום דבר לא קרה באותו יום. את יכולה לקחת אותי אל הרופא לבדוק אם אני בתולה או לא. היא לקחה אותי לבדיקה, והיא באמת אישרה שאני עדיין בתולה (זה קורה כל הזמן, אם כלה לא מדממת בליל הכלולות, בעלה יכול לקחת אותה לרופא כדי לוודא שהיא בתולה). היא סיפרה לאבא שלי ולהורים של בן דוד שלי, ואמרה להם שאמרתי לה שאם נתחתן, אני אתאבד. הם החליטו לבטל את האירוסין, וככה הצלחתי בפעם הראשונה להחליט על החיים שלי. הייתי מאושרת ברגע הזה.

כדי להרגיש מידה מסוימת של חופש אני מצלמת את עצמי. אני עושה סלפי ומחביאה את התמונות כדי שאבא שלי לא יקח לי את הסמארטפון או יכה אותי. אני קוראת את נוואל אל-סעדאווי, סופרת פמיניסטית פורצת דרך במאבק לזכויות האשה באסלאם, וגם סתם רואה "גוסיפ גירל" ו"משחקי הכס" כדי לשכוח. אני נכנסת לטוויטר ורואה שם עוד בנות שמרגישות כמוני, וכאלה שהצליחו לברוח ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר, וזה נותן לי תקווה. אני מסתירה הכל, כי פעם אבא שלי ואח שלי גילו שיש לי חשבון טוויטר ולקחו לי את הסמארטפון לארבעה חודשים. הם בודקים את הטלפון שלי כל הזמן, אבל אני מצליחה להחביא את זה מהם. זה המרד שלי. אני כותבת את הדברים האלה כי אני רוצה שהעולם ידע על הסבל שלנו, אני רוצה להיות הקול של הבנות הסעודיות. השם שלי, אמאל, אומר "תקווה" בערבית, אז אני חייבת לגייס תקווה ולהסביר לעולם את המצב שלנו. דמייני עולם שבו כל חייך תלויים בגבר שקובע כל צעד שלך. היית ממשיכה לחיות ככה עד מותך, או שהיית מנסה לברוח?

נכון ל-2016, ערב הסעודית מדורגת במקום ה-141 מתוך 144 ביחס לנשים. רק ב-2011 ניתנה לנשים זכות הצבעה, רק ב-2013 אלימות במשפחה הוגדרה במדינה כפשע, ועד היום כדי להגיש תלונה על בעל מכה, צריך לבקש את אישורו בכתב. מערך האפוטרופוסות משאיר נשים תחת שליטתן המוחלטת של הגברים הסובבים אותן – מרגע לידתן ועד יום מותן. לפי נתונים של ארגוני זכויות אדם, כאלף נשים בורחות מערב הסעודית בכל שנה. 

נשים סעודיות - מסתכלת על ציור (צילום: AP)
אם אנסה לצאת מהמדינה ירדפו אחרי ויחיזירו אותי בכח
|
צילום: AP

סיפורה של שפחה (צילום: באדיבות HOT ,יחסי ציבור)
מתוך "סיפורה של שפחה". בגיל 15 ראיתי "היי סקול מיוזיקל", והבנתי כמה החיים שלי שונים
|
צילום: באדיבות HOT