מעבר חצייה בכביש סואן. כמה הולכי רגל מנסים לחצות, אבל המכוניות נוסעות מהר ולא עוצרות. הקריין מודיע בדרמטיות: "אחד מכל שלושה הרוגים בכבישים הוא הולך רגל". הולכי הרגל הממתינים מניפים פתאום שלטים: "אבא, תעצור, אני רוצה לעבור", או "יעלי, תעצרי, אני רוצה לעבור". ואז מגיע הפתרון: "אילו היינו מתייחסים אליהם כבני משפחה זה לא היה קורה". בסוף, בלבן-על-אדום-דם, מופיעה הכתובית "נלחמים על החיים!". קאט.
371 אנשים נהרגו בתאונות דרכים בשנה שעברה, עלייה של 5% לעומת 2015. השנה קצב ההרוגים אפילו מהיר יותר. אפשר לקרוא לזה "טרור בכבישים", אם אתם אוהבים ביטויים דרמטיים שכבר לא מזיזים לאף אחד. בניסיון לשנות את המגמה הזאת, ברשות לבטיחות בדרכים ניסו בעבר גישה אגרסיבית - להראות ילדים מתעופפים מתוך שמשה קדמית, או אמהות נעלמות מהרכב כשהן עונות להודעה בטלפון. עכשיו, בקמפיין חדש, הם עברו לפנות ללב שלנו. פשוט תחשבו על הולכי הרגל כמו על אמא שלכם או הבן שלכם, תעצרו להם ותבטיחו לבקר בשבת. פשוט, לא?
הרטוריקה הזאת כאילו מתבקשת. מה שקרוב אליי תמיד מעניין יותר, נוגע יותר. עניי עירך קודמים, וגם ב"ואהבת לרעך כמוך" מככב ה"כמוך". אבל הקמפיין הזה צריך לגרום לכל אדם שמחזיק מעצמו נאור להזדעזע. איך הגענו לכזה שפל מוסרי, הוא צריך לשאול את עצמו, שהדרך היחידה למנוע ממני להתנהג כמו זבל הוא לגרום לי לדמיין שכל האנשים בקהל הם אחותי?
סליחה, אבל זאת גישה אינפנטילית. כשקינן (תיכף שנתיים) נושך ילד אחר בגן, אני שואלת אותו אם הוא היה רוצה שינשכו אותו. זה טריק אפקטיבי, אבל זה המקום שבו הוא אמור להישאר - בגיל הגן. אנשים שכבר מזמן חזרו מהטיול הגדול אמורים להשתמש בעקרונות המדהימים של שיקול דעת וחמלה בסיסית לזולת. אחרת, אולי כדאי לשלב בטסט ובתיאוריה גם מבחן מוכנות בסיסית לעולם המבוגרים. שאלה ראשונה: אמרת לחבר שהוא קקי אבל הוא התחיל קודם. מי צריך להתנצל?
הבחירה בקמפיין המשפחתי לא רק ילדותית, היא מדכאת. היא מרמזת שאנחנו (והקמפיין הזה פונה לכולנו, לא לאיזה מיעוט קטלני) מנוונים רגשית לא פחות ממוסרית. היא הרי לא מציעה לנו לראות באמת את האחר, אלא להמשיך ולהסתכל על עצמנו. ומה אם הולך הרגל לא נראה כמונו? מה אם הוא לבוש אחרת, אם צבע העור שלו שונה, אם אין לנו שום יכולת לדמיין אותו בתור אחינו, או אפילו בן דוד? הגישה הזאת מעודדת אטימות, והמסר הלא-ממש-סמוי שלה הוא שהפסדנו בקרב שנקרא "לגרום לאנשים להתנהג כמו בני אדם".
לא רק הבת או האחות של מישהו
אני לא כועסת על הרשות לבטיחות בדרכים, כי אני לא יכולה לכעוס על ארגון ששואף להציל חיים. הבחירה הזאת, לעבור דרך האישי והמשפחתי, היא לא המצאה שלהם. זאת בעיה הרבה יותר רחבה.
בכל ויכוח על הטרדה מינית, אונס וזנאות, יעלו בשלב מסוים הטיעונים "מה אם זו הבת שלך?" ו"תחשוב שיש לה הורים". גם כאן זה נשמע הגיוני: אולי ככה נגרום לדוחה התורן להרגיש משהו. אבל לנשים מגיעה הגנה מתקיפה מינית בלי קשר להורים או לאחים שלהן, פשוט כי ככה אמורה לעבוד חברה נורמלית. ות'כלס, אם צריך להגיד "דמיין שזו אחותך" לגבר בן ארבעים שטס לבוקרשט כדי לפרוק עול, כנראה הגענו מאוחר מדי. שום תיקון מוסרי לא יקרה כאן, הבחור לא איתנו, משהו בו כבר נרקב והתקלקל מזמן, ואפשר רק לקוות שהבנים שלו ייצאו איכשהו פחות חארות.
אפילו המוסריים שבקמפיינים פועלים בצורה הזאת. קחו לדוגמה את #כשירצחו_אותי, מחאת הרשת שפרצה בתגובה לרצח ארבע נשים בשבוע האחרון. מאות נשים פרסמו פוסטים שמתארים איך ייראה הרצח שלהן, מה יגידו החברים, מה יכתבו בתקשורת ואיך ידחקו אותן לאיזו ידיעה שולית. קשה לי להגיד משהו רע על הקמפיין הזה ועל המטרה שלו- ללחוץ על קובעי המדיניות כדי שסוף סוף יתייחסו ברצינות לאלימות נגד נשים. אבל גם הוא מתבסס בסוף על האני. כאילו שרק אם נדמיין נשים שאנחנו מכירים נרצחות, נצליח להבין שרצח נשים זה ממש לא בסדר.
הבחירה בהאשתג #כשירצחו_אותי, ולא ב#ארבע_נשים_נרצחו או #ארדן_לא_עושה_כלום, עוררה מחלוקת בקרב פעילות פמיניסטיות, אבל לא באמת הייתה מפתיעה. הרשת כבר התרגלה לקמפיינים שעוברים דרך האני-אני-אני: כשרצו למחות על העונש של בוכריס, כולם בפייסבוק סיפרו על עונשים צבאיים שהם קיבלו. כשרצו להעלות את המודעות לסרטן השד, כולן כתבו איפה הן אוהבות לעשות את זה (ואז התברר שהן בכלל לא דיברו על סקס. חיחי). כן, השיטה הזאת ויראלית, ואולי גם יוצרת אפקט חזק בטווח הקצר. בטווח הארוך זה לוותר על הרעיון שאפשר להילחם למען צדק, למען ערכים, גם בלי שנרגיש כל הזמן שמדברים עלינו. ואישית, אני ממש לא עפה על הוויתור הזה.