נשים
רוז ומארי פיזם ראשית (צילום: gettyimages AFP)
"מתפללת שאלוהים שם למעלה שומר עלייך". מארי ורוז פיזם
|
צילום: gettyimages AFP

מעל המיטה של מארי פיזם תלויה התמונה של רוז

עושה מייקאוברים לאסירות שרוצות להתייפות קצת. קוראת רומנים רומנטיים. מקווה להכיר גבר. חולמת לפתוח חנות אופנה. "היא זוהרת", אומרת על מארי פיזם אסירה לשעבר שישבה איתה בנווה תרצה, וחושפת לראשונה את המכתבים שכתבה מארי לרוז: "כל שנייה אני חושבת עלייך. רוצה לנשק את הקבר שלך ולהניח עליו זר פרחים". לרגע, רק לרגע, אפשר לשכוח שהאישה הזאת כותבת לילדה שהיא רצחה

שמעון איפרגן | מגזין mako | פורסם 14:59 11.01.18 

שנה גודל אות

"אני אוהבת אותך רוז, מבקשת ממך סליחה שלא הייתי שם בשבילך. רוצה לחבק אותך, לנשק אותך. אמא אוהבת אותך ומצטערת שאת לא איתה. את חסרה לי מאוד וכל שנייה אני חושבת עלייך, רוצה לנשק את הקבר שלך ולהניח עליו זר פרחים. המחשבה שאת לא איתי אוכלת אותי מבפנים. אני אוהבת מאוד אותך ואת האחיות שלך. מתפללת שאלוהים שם למעלה שומר עלייך".

אם אדם שלא שמע על הרצח שזעזע את ישראל לפני עשר שנים היה קורא את המילים הללו, ספק אם היה מעלה בדעתו שהכותבת מרצה מאסר עולם על רצח. והוא בוודאי לא היה מעז לדמיין שהמכותבת, בתה רוז, הייתה הקורבן. אבל זה חלק מהסתירה שהיא מארי פיזם: האסירות בכלא הנשים נווה תרצה מדברות עליה בעת ובעונה אחת כרוצחת נתעבת וכאישה מעודנת ויפה. ככה היא. גם וגם.

סטיילינג: מארי פיזם

לפני מספר חודשים התקיים בנווה תרצה "שבוע אופנה". אחת האטרקציות הייתה מייקאובר: מארי פיזם איפרה את האסירות והלבישה אותן בבגדים היפים ביותר שיש ברשותן.

קשה לדמיין את המעמד המסוים הזה כשבמרכזו האישה המסוימת הזאת. הרי מארי פיזם מקושרת בזיכרון הציבורי עם התמונה המחרידה של המזוודה העולה נוטפת מתוך מי הירקון, מזוודה שבה נמצאה גופתה הקטנה של רוז בת הארבע וחצי. הדעת לא מצליחה לגשר בין מעשה הזוועה להפנינג טיפוח, אבל הקטבים האלה הם בדיוק הסיפור של מארי.

מארי פיזם (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
הואשמה בשידול, הורשעה ברצח
|
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

"יחסית לאסירות אחרות היא זוהרת, תמיד מקפידה להיות מטופחת", מספרת רונה (שם בדוי), אסירה לשעבר שריצתה את עונשה בתא אחד עם מארי, ושהעבירה לנו את תמלול אחד המכתבים של מארי לרוז. "היא מאוד נקייה ואסתטית, אוהבת להתלבש יפה. המיטה שלה מסודרת כמו בית מרקחת. כל מי שנתקל בה מתרשם מהיופי שלה ומהאישיות העדינה שלה. אין בה טיפה של אגרסיביות, עד כדי כך שרוב האסירות בכלא לא מאמינות בכלל שהיא רצחה את רוז. היא סימפטית וסופר עדינה, אף פעם לא רבה עם אסירות או מתעמתת עם סוהרות. היא נחשבת אסירה כל כך טובה ושקטה שהרשו לה להכניס מספריים לתא שלה. עד כדי כך סומכים עליה שלא תפגע בעצמה".

אלא שלא כולן בנווה תרצה קונות את התדמית הסימפטית. "יש אסירות שנידו אותה חברתית, שמאחלות לה למות בגלל מה שהיא עשתה לבת שלה ולא מוכנות אפילו לדבר איתה", אומרת רונה. "יש גם אסירות משוחררות ואזרחים שניצלו את התמימות של מארי וגנבו לא מעט מהכסף שלה".

עשר שנים עברו מאז הפשע שביצעו מארי פיזם ורוני רון, סבה של רוז ומי שהיה בעלה של מארי. שמונה שנים עברו מאז שהורשעו. מארי הסתגלה לחיים בכלא, אבל העבר עדיין מוצא דרכים לרדוף אותה. "קורה לה הרבה שהיא מתמוטטת בתא, סובלת מהתקפי חרדה", אומרת מלי (שם בדוי), אסירה שהשתחררה באחרונה. "מעל המיטה שלה תלויה תמונה של רוז, יחד עם התמונות של שתי הבנות האחרות של מארי שנמסרו לאימוץ. בכל פעם שהיא מסתכלת על התמונה הזאת של רוז היא פורצת בבכי. היא תמיד טענה שרוני רון הוא הרוצח, אבל יש לה ייסורי מצפון על זה שהיא לא עזרה לבת שלה בזמן אמת וזה אוכל אותה מבפנים".

את מאמינה שהיא רצחה את הבת שלה?
"קשה לי לדמיין שהיא רוצחת. יש אסירות שאני מאמינה לכל מה שאומרים שהן עשו, אבל לא במקרה של מארי, היא שונה מהן לגמרי. היא לא נראית טיפוס מטורף ואכזרי אלא להפך, אחת שלא תפגע ביתוש. אז בטח לא בבת שלה".

רוני רון (צילום: פלאש 90)
ייתכן שרוז הייתה בחיים כשהשליך אותה לירקון. רוני רון
|
צילום: פלאש 90

יהודית (שם בדוי), אסירה אחרת שישבה עם מארי והשתחררה גם היא באחרונה, הכירה אישה אחרת לגמרי: "כל אסירה מספרת שהיא חפה מפשע, אבל מארי פיזם רצחה את הבת שלה, נקודה. איך היא לא מתביישת לטעון שהיא לא רצחה את רוז? איפה המצפון שלה, אם יש לה בכלל?".

להיפטר בכל דרך מילדה בת ארבע וחצי 

בספטמבר 2008 נמצאה על קרקעית הירקון המזוודה שבה הוטמנה וטובעה גופתה של רוז. רוני רון הודה שנפטר מהגופה ומסר לחוקריו פרטים על מקום הימצאה, אבל צוללנים של המשטרה חיפשו במי הירקון המעופשים במשך ימים רבים לפני שהצליחו לאתר אותה. כשהגופה נמצאה התברר גודל הזוועה.

מארי-שרלוט רנו-פיזם (33), ילידת צרפת, התחתנה עם ישראלי בשם בנימין רון והביאה איתו לעולם את רוז לפני שמלאו לה 20. השניים הגיעו לישראל כשרוז הייתה תינוקת, אבל בשנת 2005 התגרשו ובנימין חזר לצרפת עם הפעוטה. מארי נשארה בישראל עם רוני רון, אביו של בנימין. היא התאהבה בו עוד כשהייתה נשואה לבנו.

בנימין התקשה לגדל את רוז בצרפת והיא טופלה מעת לעת במוסדות רווחה שונים במדינה. כשהילדה אושפזה בבית חולים, מארי החלה לחשוד שהיא סובלת מהזנחה או מהתעללות ופתחה במאבק משמורת מול הרשויות בצרפת. בסופו של דבר נקבע שרוז תעבור לגור איתה בישראל.

בינתיים נולדו למארי ולרוני שתי בנות. כשרוז הגיעה ארצה התגלה שהיא סובלת מקשיי תקשורת מורכבים, שהמשפחה לא ידעה וכנראה גם לא רצתה להתמודד איתם. בשלב מסוים נשלחה רוז לגור עם אמו של רוני, ויויאן, ולאחר מכן עברה המשפחה כולה להתגורר בביתה. נראה שבשלב זה החליטו מארי ורוני להיפטר מרוז בכל מחיר.

בתחילה ניסתה מארי למסור את הילדה לטיפול בבית חב"ד, אבל שם סירבו בנימוק שאינה יהודייה. לפי כתב האישום שהגישה נגדה הפרקליטות, מארי דרשה כעת בצעקות שרון ייקח את רוז "ולא יחזיר אותה יותר הביתה". בית המשפט קבע שהיא הייתה מודעת למשמעות הדברים: רוני עמד לרצוח את נכדתו. את בתה.

מארי פיזם 2009 (צילום: מרקו, פלאש 90)
"תמיד מקפידה להיות מטופחת". פיזם בבית המשפט ב-2009
|
צילום: מרקו, פלאש 90

הפשע נחשף כשוויויאן שאלה את בנה לאן נעלמה רוז. רוני השיב שהוא שלח אותה לפנימייה סגורה של חינוך מיוחד, אלא שהתשובה לא סיפקה את ויויאן והיא פנתה לרשויות הרווחה כדי שיבדקו מה עלה בגורלה. חודש עבר לפני שהוגשה תלונה במשטרה על היעלמותה המסתורית של ילדה בת ארבע וחצי.

כתב האישום המקורי ייחס סעיף רצח לרוני ולמארי, למרות שבפרקליטות התלבטו תחילה אם להאשים את מארי רק בסיוע לרצח. רוני סיפר ש"מכר את רוז לערבים" לפני שהודה כי השליך אותה לירקון. הוא הדגיש כי הוא הרג אותה ולא מארי.

"רוז בכתה במושב האחורי", העיד רוני בחקירתו הראשונה במשטרה. "אמרתי לה די, אבל היא המשיכה. נתתי לה מכה. היה שקט, נסעתי קצת, הסתכלתי בראי. ראיתי שהיא לא זזה. פתחתי את הדלת האחורית, ניסיתי להרים אותה. אמרתי לה 'רוז מאמי, אבא אוהב אותך', אבל הגוף שלה היה שמוט. יצא לה דם מהפה. הבנתי שגמרתי אותה". אלא שבמשטרה העריכו כי רוז הייתה בחיים כשהשליך אותה לירקון. הפתולוגים לא שללו אפשרות שסיבת המוות הייתה טביעה.

שופטי בית המשפט המחוזי בפתח תקווה הרשיעו את רוני ברצח ואת מארי בשידול לרצח. על שניהם נגזר מאסר עולם. הם ערערו על גזר הדין לבית המשפט העליון, ואילו הפרקליטות ערערה על כך שמארי הורשעה רק בשידול. שופטי העליון דחו את ערעור השניים וקיבלו את ערעור המדינה לגבי מארי. היא הורשעה ברצח.

"רוז הייתה בודדה, ללא תמיכה או מגן", פסקו שופטי העליון. "המערערים בחרו להיפטר ממנה בכל דרך, תהא אשר תהא... שהותה של רוז בבית הייתה קשה מנשוא עבור המערערת (הכוונה למארי פיזם – ש.א). היא חפצה בהרחקתה של רוז מן הבית לצמיתות ובכל מחיר, גם כשהדרך לעשות זאת הייתה במעשה רצח מתוכנן".

כאן יושבות האימהות שהרגו את ילדיהן

בספטמבר 2008, ימים לאחר שנמצאה גופתה של רוז פיזם, רגינה קרוצ'קוב הטביעה את בנה מיכאל בתוך גיגית. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע כי הושפעה בין היתר מסיפורה של רוז פיזם. היא הורשעה בהריגה, נידונה ל-12 שנות מאסר והייתה אחת השותפות הראשונות לתא של מארי בנווה תרצה, מיד לאחר שהאחרונה נעצרה. אסירה אחרת שחלקה תא עם מארי הייתה אולגה בוריסוב, שהטביעה למוות את בנה בשנת 2008. היא שוחררה מהכלא ב-2016 ובשנה שעברה שמה קץ לחייה.  

בוריסוב בדיון בבית המשפט (צילום: גלעד שלמור, חדשות 2)
הטביעה את בנה, ישבה עם מארי פיזם. אולגה בוריסוב בבית המשפט
|
צילום: גלעד שלמור, חדשות 2

"היו פערי שפה בין שתיהן, אבל המכנה המשותף שלהן היה יותר משמעותי", מסבירה סוהרת לשעבר בנווה תרצה את ההיגיון שמאחורי החיבור בין מארי פיזם לרגינה קרוצ'וב. "המטרה הייתה שתהיה מישהי שתבין את מארי ותסייע לה להתאקלם בתקופה הראשונה במעצר, שנחשבת לקשה ביותר. מאוחר יותר, בימים שאחרי דחיית הערעור היה חשש ממשי שמארי תתאבד. היא הייתה בדיכאון, בהלם, בכתה המון. מצבה הנפשי היה קשה מאוד. הגברנו את ההשגחה עליה וביקשנו מהאסירות בתא שלה לדווח על כל דבר חריג".

האסירה לשעבר רונה מספרת: "הכי קשה היה למארי כשלקחו לה את שתי הבנות לאימוץ. הניתוק הזה מהן גמר אותה לגמרי. כל לילה לפני השינה היא הייתה מביטה על התמונות שלהן, מתפללת ובוכה".

התא הראשון של מארי כאסירה היה באגף נס (ראשי תיבות של "נקי סמים", או "סביון" כפי שמכנות אותו האסירות). בסך הכל היו בו ארבע אסירות; חברותיה לתא הורשעו בעבירות רכוש, הברחות סמים וניהול מכוני ליווי. באחרונה שודרגה מארי ל"וילה" של נווה תרצה, תא גדול ומרווח שהיא חולקת עם אסירה אחת בלבד, מטפלת זרה שהורשעה בהכאת קשישה ונגזרו עליה שלוש שנות מאסר.

בכלא למדה מארי לקרוא ולכתוב עברית. היא הסתגלה לחיים של אסירה, החלה לעבור כעוזרת הוראה באגף החינוך תמורת 15 שקל ליום וסייעה לאסירות שלמדו באגף לסיים 12 שנות לימוד. בשנים האחרונות היא מעלה על הכתב את זיכרונותיה לצד המכתבים שהיא כותבת מעת לעת לרוז. את המכתבים המדוברים היא מראה לחברותיה לתא, משוחחת עליהם באופן חופשי עם אסירות שמכירות אותה.

"מארי נהייתה יותר ויותר מעורבת בחיי הכלא", אומרת מלי. "היא עוזרת לתכנן טקסים לחגים, בהצגות תיאטרון שאסירות משתתפות בהן, בשבוע האופנה. היא דומיננטית בחיי הכלא, עוזרת לאסירות בשיעורי בית ובעצות טובות לחיים".

סדר היום של מארי מתחיל בחמש בבוקר, כשסוהרת וקצינה מבצעות ספירת בוקר של האסירות. היא נשארת בתא כמו שאר האסירות עד השעה שבע ואז אוכלת ארוחת בוקר באגף. לאחר מכן האסירות מתארגנות ליציאה לעבודה במפעלים או ללימודים באגף החינוך. אסירות שלא מסכימות לעבוד נשארות בתא.

העבודה באגף החינוך מסתיימת בשעה 12:30 לכל היותר, אבל כשהייתה עוזרת הוראה, מארי נשארה שם לפעמים עד השעה 15:00 כשבתווך ארוחת צהרים. בין 15:30 ל-17:00 שוהות האסירות בתא לקראת ספירת ערב. מ-17:00 ועד 21:45 האגף פתוח וכל אסירה רשאית לעשות כרצונה. מארי נוהגת לנצל את הזמן כדי להתקשר לאסירה לשעבר שהפכה לחברה קרובה ולבני משפחה בצרפת ששמרו איתה על קשר למרות הפרשה. ב-23:00 מגיע כיבוי האורות.

"מארי מתקשרת פעמיים ביום לאנשים שהיא בקשר איתם, למשל כמה אסירות לשעבר שישבו איתה ותומכות בה נפשית", אומרת רונה. "אלה שיחות טעונות. הרבה בכי".

ואז סבתא של רוז קפצה מהגשר   

ככל הידוע אין כיום שום קשר בין מארי לרוני רון. מלי מספרת שמארי מעוניינת ליצור זוגיות חדשה, אבל לא בכל תנאי. "נקודת התורפה של מארי היא שקל מאוד לשבור אותה רגשית והיא חוששת מאנשים שיאכזבו אותה. היא נפגעה המון בחיים שלה והיא לא תמהר להתחיל קשר רומנטי אם הוא לא יהיה רציני. היא לא תיתן לאף אחד לשבור לה את הלב". והנה עוד אחת מהסתירות שקשה לעכל: האסירות ששוחחנו איתן מתארות את מארי פיזם כנפש רומנטית מובהקת. "היא מאוד רגישה, כמהה מאוד לזוגיות, לתמיכה, לאהבה אמיתית לגבר שיאהב אותה, שיקשיב לה", אומרת רונה.

מארי אוהבת לקרוא רומנים רומנטיים בתרגום לצרפתית, לצד ספר תנ"ך עם פירושים בעברית ובצרפתית וספרי פילוסופיה. בין השאר היא קראה את "ללכת בדרכך" מאת הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס ואת ספר ההמשך שלו, "החיים אחריך". "מכל האסירות בכלא, אני חושבת שמארי הכי רומנטית. היא בחורה מאוד רגשית", אומרת מלי. "היא אוהבת לקרוא בשעות הלילה ויש לה חברה, אסירה לשעבר, שמביאה לה בביקורים ספרים רומנטיים בצרפתית".

בני המשפחה הגרעינית של מארי אינם בין המבקרים שלה. לאחר מעצרה הידרדרו היחסים שלה עם אמה, איזבל דיי, עד כדי ניתוק. לפני כשש וחצי שנים התאבדה דיי, סבתה של רוז, בקפיצה מגשר לתוך נהר בצרפת. לפי ההערכות היא סבלה מבעיות נפשיות שקדמו לפרשת הרצח. על פי אחת האסירות, כשקצינה וסוהרת בכלא בליווי עובדת סוציאלית הודיעו למארי על מות אמה, היא לא הפגינה רגשות ושמרה על קור רוח "מקפיא עצמות".

עם אביה היא עדיין משוחחת בטלפון מדי פעם. "תמיד היה לה קשר טוב עם אבא שלה, אבל היחסים שלה עם אמה היו גרועים. היו ביניהם המון ויכוחים קשים, במיוחד לאור ההחלטה של מארי לקחת את רוז מצרפת לישראל. האם לא סלחה לה על זה עד יום מותה", מספר מקורב למשפחת פיזם.

דרור מורה (צילום: פיליפ קוורסקי לויקיפדיה)
הסדרה התיעודית נגנזה. דרור מורה
|
צילום: פיליפ קוורסקי לויקיפדיה

מי שניסה לספר את הסיפור המלא על הטרגדיה של משפחת פיזם הוא היוצר הדוקומנטרי דרור מורה ("שומרי הסף"). מורה יצר עבור רשות השידור סדרה תיעודית על הרצח, אלא שבית הדין המחוזי בלוד קבע כי היא אסורה לשידור מחשש לפגיעה בפרטיות של בני משפחת פיזם ובעיקר בבנותיה של מארי. רשות השידור ערערה לבג"ץ, שלא קיבל את העתירה וקבע שהסדרה לא תוכל להיות משודרת עד שאחיותיה של רוז יגיעו לגיל 18, בעוד כשבע שנים. אולי אז נבין מה באמת קרה לילדה שאף אחד לא רצה. 

מי באש, מי במים

למרות שמצבה הנפשי נחשב יציב ואין חשש שתתאבד, יום השנה למותה של רוז הוא תמיד רגע קשה למארי. "היא מתמוטטת, סובלת מהתקפי חרדה, נחנקת, כמעט ולא מתקשרת עם הסביבה", מספרת רונה.

וחלק מהסביבה לא מתקשר איתה. "למרות שמארי מקובלת בכלא, יש אסירות שמלכלכות עליה מאחורי הגב. לא היו לה ממש עימותים איתן, אבל זה גורם לא פעם למתח וחרדות", אומרת רונה. "אסירות הן עם אכזר. מי שרוצחת את בתה שלא תצפה לקבל אהבה, ויש עוד אסירות כאלה שמנודות. בנווה תרצה שולטים חוקי הג'ונגל. זה מקום קטן וגרוע יותר מכלא של גברים".

מפלט נדיר משגרת הכלא מספקת פינת החי בנווה תרצה. הטיפול בארנבות, באוגרים ובבעלי החיים האחרים משמש תרפיה לאסירות, רעיון שהגתה בזמנו מנהלת הכלא לשעבר רונית מצליח. אלא שמארי, בניגוד לרוב האסירות האחרות, נרתעת מבעלי חיים. "היא לא אוהבת את הריח שלהם. פשוט לא מתחברת אליהם", אומרת רונה.

את הריח של הקנטינה היא אוהבת יותר. היא עזבה באחרונה את עמדת עוזרת ההוראה לטובת עבודה במתפרה של הכלא ושכרה ירד מ-15 ל-9 שקל לשעה ("החלום שלי זה לפתוח חנות אופנה כשאשתחרר מהכלא", הסבירה לחברה בשיחת טלפון), אבל יש לה חסכונות שמאפשרים לה לרכוש מוצרים בקנטינה והיא קונה שוקולד, קפה שחור ומצרכים לבישול. בכל אגף יש מטבחון שבו האסירות מבשלות לעצמן, ומארי נוהגת להכין ארוחות בחגים ובשבתות. למרות שהיא עצמה נוצרייה, את החגים היהודיים היא חוגגת עם שאר האסירות, משתדלת לשמור שבת ולעיתים גם להדליק נרות שבת אסירות שמקורבות אליה.

"היא קצת תקועה באמצע בין היהדות לנצרות, אבל היא מתמרנת יפה בין שתי הדתות", אומרת רונה. "היא צמה ביום כיפור וזה תמיד מתרגש אותה מאוד. היא מבינה כמה היום הזה קדוש ותמיד יש לה תקווה שאלוהים יסלח לה".

האם היא מרגישה ראויה לסליחה הזאת? כשאחת האסירות שאלה אותה על הרשעתה ברצח ועל מידת האשמה שלה במה שקרה לרוז, מארי ענתה: "באותה תקופה הייתי חלשה נפשית ומבולבלת מאוד. לא ידעתי מה לעשות, אבל לא חשבתי שרוני ירצח את רוז. הוא עשה את זה על דעת עצמו, ניצל את זה שאני מבולבלת ורצח אותה. הייתי מונעת זאת בגופי. אני רוצה משפט חוזר כדי להוכיח שלא היה לי קשר לרצח המתועב של בתי".