במלחמת המפרץ אמא שלי נעלמה לאבא שלי בתחנת חלוקת המסכות. רגע אחד היא עמדה איתנו – רגע אחרי זה לא. אחרי דקות ארוכות של חיפושים, אבא שלי התחיל לשאול אנשים אם הם ראו במקרה גברת נמוכה עם שיער אדמוני. "בערך בגובה הזה", הוא אמר, וסימן עם היד עד לגובה החזה שלו. הרגע הזה לא יוצא לי מהראש עד היום. עד אליו חשבתי שאמא שלי גדולה, מושלמת, ואז הבנתי שהיא כנראה גמדה. למה אף אחד לא אמר לי משהו? האם גם אני אגדל להיות אישה שמגיעה לגובה החזה של בן הזוג שלה?

ברור שכן. שני עשורים וחצי אחרי התקרית ההיא, יפתח ביקש שאסע איתו לנגר שבונה לנו את ארונות המטבח. היה ביניהם ויכוח ממושך: באיזה גובה כדאי לתלות את הארונות העליונים, כך שיהיה נוח לפתוח את הדלתות אבל לא נחטוף מהן מכות. הנגר המליץ על הסטנדרט, ואלו יפתח התעקש על עשרה סנטימטרים פחות. "תסתכל עליה", הוא הציג אותי כאילו הייתי ראייה בבית משפט. "היא תצטרך סולם כדי להגיע למדף השני". הנגר השתכנע: "היא לא כזאת נמוכה כמו שתיארת אותה, אבל בסדר. אני מבין למה אתה מתכוון".

רוב חיי אני מביטה על העולם ממרומי ה-1.58 ס"מ שלי, ולא מרגישה שאני מפספסת משהו מיוחד. אמנם בכל ההופעות אני רואה את האמן "גב" ואת להקת "עורף", אבל לפחות תמיד יש לי מקום לרגליים. והיתרון הכי משמעותי שעומד לצדנו, הנמוכות, הוא רומנטי: אין לנו בעיה לצאת עם גברים לא גבוהים – והם לא יפסלו אותנו. זאת נורמה מטופשת וקצת שוביניסטית, אבל כזאת שמסדרת לנו הרבה יותר אפשרויות בחירה, והרבה פחות מבטים מופתעים ברחוב.

מצוידת בגישה האופטימית הזאת טסתי השנה לניו יורק, לראשונה בחיי. הצטרפתי לנסיעת עיתונאיות מכל העולם להשקה של קרם אנטי-אייג'ינג יוקרתי, שכללה בין ארוחת ערב חגיגית עם קוד לבוש. חברה עם מלתחה הראויה להיקרא מלתחה הלוותה לי שמלת וינטג' קוקטית של אוסקר דה לה רנטה, וגם רכשתי נעלי בלרינה של נסיכות עם פייטים כסופים. ידעתי שלא אשתווה ביופיי או בטעם שלי לבלוגריות-דוגמניות שהגיעו מווג האיטלקי, אבל הרגשתי שאני מספיק קלאסית ואלגנטית כדי לא להיבלע בקיר.

הביטחון העצמי הזה החזיק מעמד שלוש שניות. כשנכנסתי למעלית עמדו שם כבר שתי אמזונות אוסטרליות שהגיעו מטעם "הארפרס בזאר", והרגשתי כמו קים קרדשיאן בגרסת הלפני. גמדת אגן מעוותת. "אתן כל כך גבוהות", לחשתי ביראה, ובתגובה אחת מהן ירתה עלי בבוז, "טוב, את זו שהחלטת לבוא בנעליים שטוחות". היא העליבה אותי ורציתי שתרגיש רע כמוני, אז אמרתי לה שאני לא יכולה לנעול עקבים מאז שנפצעתי בצבא, כשהצלתי גן ילדים שלם מחוליית מחבלים.

ויטה קיירס (צילום: יחסי ציבור)
"את זו שהחלטת לבוא בנעליים שטוחות"|צילום: יחסי ציבור

הסיבה האמיתית שלא בחרתי בעקבים באותו ערב היא שאני לא יודעת לשאת את עצמי בהם. במקום להתהלך כמו איילה גאה, אני מרגישה כמו שידך לקווזימודו. משהו שם פשוט לא מסתדר. בגילאי העשרים פלוס עוד הייתי מוכנה להתפשר על נוחות ויציבה לטובת ישבן מורם, אבל מאז שאני עם יפתח, אני על שטוח. הוא שונא גנדרנות, לא איפור ולא סטילטו, מה שכמובן מוריד את המוטיבציה שלי להתייפייף. נעלי עקב, לגישתו, הם ביטוי אנושי אומלל לעקרון ההכבדה – מושג מעולם החי שגורם לטווס להסתובב עם מניפתו הכבדה רק כדי להיראות סקסי. זה לא תורם דבר לקיום שלו, כמו שעקבים לא תורמים שום דבר לשלי. או אולי כן?

פתאום מסתכלים לי בעיניים

הנסיעה הזאת לניו יורק כנראה חלחלה לי למעמקי התודעה, וכך החלטתי השבוע להוציא את העקבים הישנים מהארון. תכננתי לעוף על עצמי קצת ולחזור לשטוח במיידי, אבל ההשפעה של הגובה כישפה אותי לגמרי. יום אחר יום אנשים דיברו איתי והביטו לי בעיניים, במקום לבחון את פסוקת שיערי הדקיק. במקום לפלבל ולעפעף לכולם מלמטה, כמו איזה ילדה מסכנה, פתאום הגעתי לדרגה של מי שיכולה להצהיר הצהרות. אפילו החיבוקים עם החברות הפכו למשהו הרבה יותר נסבל, כי סוף סוף פגשתי צוואר ופנים במקום שדיים.

הטעות הגדולה שסחבתי איתי כל השנים היא המחשבה שגובה זה עניין של יופי. אם את כוסית ומלאה ביטחון – את תיראי גבוהה גם אם את מטר וחצי. ובכן, לא. לגובה יש משמעות. כולנו פשוט מתעלמים ממנה כי זה מזכיר לנו שהחיים לא הוגנים. בשורה התחתונה, נשים מרובות סנטימטרים מפיקות מהגוף שלהן הרבה יותר תועלת. הן נתפסות ככריזמטיות יותר, חכמות יותר. הן לא חייבות לירוק בדיחות וולגריות כדי להתקבל למועדונים הנחשבים: הן פשוט עוברות את סף הקבלה המינימלי לרכבת השדים שהיא החיים.

וכן, יש הרבה גורמים שמנסים לנטרל את הנשים הגבוהות מכוחן. תעשיית האופנה הופכת אותן לקולבים מהלכים, גברים חסרי ביטחון מנסים להקניט אותן בכינויים כמו "ג'ירפה", או מכריזים שהם יותר בקטע של נשים קוקטיות. אבל בימים האלה האחרונים, שבהם נוספו לי בסך הכל ארבעה סנטימטרים, למדתי את מה שהשגריר הטורקי כבר יודע: גובה שווה כבוד.

זה משהו שנחמד לדעת, משהו שבטח עוד איעזר בו בעתיד. ובכל זאת, אני לא מתכוונת להחליף את כל הסניקרס בפלטפורמות. כי השיעור השני שלמדתי השבוע הוא שכדי ליהנות מהגובה את חייבת להרגיש בנוח להתנשא מעל הנמוכים. ולי, אחרי שנים מתחת למטר שישים, זה לא כך כך נעים. מצאתי את עצמי מקפלת את הברך מולם או מפסקת את הרגליים בעמידה כדי לחזור לגודל המקורי. התרגלתי כבר להסתובב שם למטה, לא לתפוס יותר מדי מקום. להיות גבוהה מכתיב בחירת מילים, הוא מכריח נשים להיות קצת יותר שקטות, פחות אימפולסיביות. רואים אותך מכל מקום ואת חייבת להיות ייצוגית. ואני, מהנומך שלי, חופשיה להגיד מה שבא לי בידיעה שיסלחו לי על הכל. הרי איזה נזק כבר יכולה לעשות פשפשית אחת קטנה.