אז מה עם חתונה?
שאלת השיימינג הקטנה והאכזרית שאף פעם אין לך תשובה עליה. זאת אומרת, את כן תדעי, יום אחד, מה עם חתונה – ביום ההולדת שלך או ביום השנה שלכם או בחופשה הבאה שלכם ביחד. אתם תהיו במסעדה על הגג של עזריאלי, או על הר במדבר יהודה, או בכיכר סן מרקו בוונציה. פתאום יופיע מסוק עם שלט מתנפנף, או כתובת אש, או אנסמבל להקת בת שבע. הוא יכרע ברך, או יפצח בשיר, או ירקוד לצלילי השיר המעצבן ההוא של ברונו מארס. זה יכול לקרות מחר, וזה יכול לא לקרות לעולם: את לא יודעת. התפקיד שלך הוא לעמוד מופתעת, המומה ונרגשת ממזלך הטוב, כמו סינדרלה שהפיה הטובה שולחת אותה לנשף והעכברים תופרים לה שמלה. עד אז את מחכה. הוא יציע.
"חמש סיבות שאת עדיין בלי טבעת", הכריזה השבוע כותרת באתר שאתם קוראים עכשיו. אולי זו את ואולי זה הוא, אולי את לחוצה מדי, אולי הוא נבוך מדי. אבל יש עוד סיבה, הסיבה השישית שאת עדיין בלי טבעת: את מחכה לקבל טבעת. הנה רעיון אחר: אולי תפסיקי לחכות שדברים מדהימים יקרו לך, ותקבלי בעצמך החלטות לגבי החיים שלך.
יש סיכוי טוב שלאמא שלך אין טבעת אירוסים. ההורים שלך, אולי אפילו האחים הגדולים שלך, מסתכלים בתמיהה על התחביב החדש הזה, "להתארס". בישראל של פעם, שלא העריכה הפקות גרנדיוזיות וניקור עיניים, רוב הזוגות היו פשוט משוחחים ביניהם ומחליטים ביחד להתחתן, לרוב בלי לערב רביעיית כלי מיתר בעניין. למעשה, לאירוסים אין אפילו שורשים של ממש ביהדות: נכון בחופה שלנו יש שני טקסים, קודם עונדים טבעת, ואחר כך שוברים את הכוס? אז החלק הראשון, עם הטבעות – הוא טקס האירוסין. מבחינת היהדות, התקופה שאת מאורסת נמשכת, בעצם, כמה דקות. קשה לזכור את זה היום, אבל הצעות נישואים שטפו את ישראל רק ב-10-15 שנים האחרונות, בערך כמו הפרום בתיכון.
זה נשמע כמו הבדל אסתטי, אבל יש פה עניין מהותי. לאורך כל שנות ה-20 וה-30 שלנו אנחנו מקבלות שורה של החלטות, אולי לא גורליות כמו שנראה לנו באותו רגע, אבל חשובות, לגבי העתיד שלנו. את בחרת בעצמך מה ללמוד ומתי לעזוב את בית ההורים שלך, איפה לשכור דירה, במה לעבוד ועם מי לצאת. היה לך ברור שאין אף אחד שיכול לקבל את ההחלטות האלה במקומך: אלה החיים שלך. רק בנישואים, החוקים משום מה אחרים. פתאום אנחנו לא נשים עצמאיות שחיות במאה ה-21, אלא נערות בחטיבת הביניים, שמתלחששות ביניהן מי "קיבלה כבר" ומי עדיין "לא קיבלה", כאילו מדובר במחזור הראשון.
ולא מדובר כאן בכוח טבע, אלא בשותף שלך לחיים, אדם שצריכה להיות לך איתו תקשורת לכל הפחות סבירה. הרי את לא מצפה שיום אחד בן זוגך יוביל אותך קשורת עיניים לתוך הלובי המפואר של הבנק למשכנתאות, ופקידה תקפוץ מתוך עוגה ענקית ותחתים אותך על משכנתא, נכון? את גם לא מצפה שעל גג של צימר רומנטי, מול נופי הכנרת, הוא ישלוף אריזת מתנה עטופה בסרט, ובתוכה סט מהודר של מדחומים ובדיקות הריון, ויודיע לך שהוא מוכן. אז למה את מפילה עליו להחליט לבד, בשביל שניכם, מתי הזמן הנכון להתחתן?
האמת היא שזו לא שאלה הוגנת. את עושה את זה כי זה מה שלימדו אותנו לעשות. לא להיות לחוצות חתונה, לא להציק, להיות קולית ולחכות. לא לבקש או לדרוש, אלא לקבל הצעה, כמו ליידי. אבל מי שתתמיד בחינוך הטוב שקיבלה ותחכה, תגלה שזו דרך גרועה מאוד להשיג מה שהיא רוצה. לעתים רחוקות מאוד החיים מציעים לך דברים; ברוב המוחלט של המקרים, אם את רוצה משהו, תצטרכי לפעול כדי לקבל אותו.
בספר "לפרוץ קדימה" מתארת שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק, איך כשמתפנה תפקיד שווה במשרד, גברים נכנסים למשרד של הבוס ומגישים את מועמדותם. העובדות, לעומת זאת, ממשיכות לשבת בקיוביקל שלהן, לעבוד במרץ, ומקוות שמישהו ישים לב שהן חרוצות ומוכשרות ויציע להן קידום. זה כמעט אף פעם לא קורה. ברוב המוחלט של המקרים, אף אחד גם לא יציע לך העלאה, את תצטרכי לבקש אותה; אחת הסיבות לפערי השכר הגדולים בין גברים לנשים היא שגברים מתמקחים על השכר לפני שהם נכנסים לעבודה חדשה, ונשים, בדרך כלל, פשוט מסכימות לשכר שהוצע להן. לגברים יש רוב תמידי במדורי הדעות בעיתונים מכל מיני סיבות, אבל אחת מהן היא שהם שולחים טורי דעה לעורכים – ונשים מחכות שיציעו להן לכתוב.
ואם אנחנו כבר מדברות על כסף: טבעות אירוסין הן שריד של עידן אחר, שבו הגבר היה צריך לקנות תכשיט יקר כדי להוכיח לאישה שיש לו יכולת כלכלית לפרנס אותה אם תסכים להינשא לו. אם אתם גרים ביחד ומנהלים משק בית משותף, או שבקרוב תנהלו אחד כזה, אולי כדאי שתשקלו ביחד אם זה נכון להוציא עכשיו אלפי שקלים על תכשיט.