״גבר? עצור! קיבלת מאיתנו ספר בשווי 487 ש״ח שיעזור לך להשכיב כל בחורה שרק תרצה", נשמע קול זעקה של פרסומת אינטרנטית עלובה מטעם המרכז לאומנות הפיתוי. המרכז ו"הספרים" שנכתבו מטעמו, מבטיחים ללמד כל גבר חביב איך להפוך לאכבר גבר גבר. איך להתחיל להשכיב, ואיך לתקן את הטעות שבגללה נשים תוחמות אותם בתוך גבולות של ידידות. 

רק ידידות, או בשם המוכר יותר: הפרינד-זון, הוא כינוי למצב שבו מתקיימת מערכת יחסים ידידותית בין נערה ונער, או אישה וגבר. רק שבמקרה הזה הגבר רוצה קצת יותר רומנטיקה ומיניות והאישה מצדה, מעוניינת לשמר את הידידות.

המרכז לאומנות הפיתוי (צילום: צילום מסך אתר youtube, צילום מסך youtube)
לא רוצה? זה לא העניין. מתוך אחד הסרטונים של המרכז|צילום: צילום מסך אתר youtube, צילום מסך youtube

התלמידים המצטיינים של המרכז לומדים שצריך לחתור למגע מיני עם אישה כמה שיותר מהר מרגע תחילת הקשר ביניהם, כיוון שאם הוא יהיה נחמד או ידידותי מדי בהתחלה - הוא יישלח למאסר עולם בתוך חומות הכלא של הפרינד-זון. ואותם אסירים חביבים, נתפסים ככלבים מאולפים ומנוצלים שיעשו כל מה שהאישה שכלאה אותם שם תרצה. כי נשים לא רוצות גברים נחמדים, לטענתם נשים שוכבות רק עם מאצ'ואים אגרסיביים.

ואם נסתמך על ג'ואי מחברים (שמתחת לכל הצחוקים היה גם דוש די רציני), טבע את הביטוי ב-1994 רשמית, כשקרא לרוס "ראש העיר של הפרינד-זון", שזה בערך המצב הכי גרוע שגבר יכול להיות בו. הכי הוא נמצא במן מערכת יחסים עם אישה, אבל לא מקבל את מה שהיא אמורה לספק לגברים ושבעצם מגיע להם לקבל מין, תמיכה רגשית, רכות והכלה.

מה נשים רוצות? איך הן מרגישות כלפי הגבר המסוים? מה התפיסה שלהן כלפי מערכות יחסים? כל אלו לא חשובים. הרי לגבר, לכל גבר, מגיע לקבל את מה שהוא רוצה מהנשים סביבו. מה שחשוב הוא רצון הגברים, כפי שמבטיחים במרכז לאמנות הפיתוי - ״כל בחורה שרק תרצה״.

אבל האמת היא שהפרנד-זון, זו הדרך להצדיק הבניית גבריות ולבסס שליטה בנשים בעולם שבו כבר אי אפשר לחבוט בנו בנבוט בראש ולגרור אותנו למערה, לחתן אותנו בכפייה בשידוך או לשרוף אותנו כשאנחנו מתנגדות לגבר (הדברים האלה קורים, אבל פחות). במקום, אומרים לנו שיש בעיה במצב שבו גבר רוצה אותנו ואנחנו לא רוצות אותו - או שאין דבר כזה מערכת יחסים שיכולה להישאר ידידותית נטו בין גבר לאשה.

 

גלריה זוגות - רוס ורייצ'ל (צילום:  יחסי ציבור )
המציאו את הפרינד-זון|צילום: יחסי ציבור

כי בתפיסה, מערכת היחסים בין המינים היא עדיין מאוד ברורה - גבר צריך להיות חזק וכוחני, אישה צריכה לעשות מה שגבר אומר לה ומערכות יחסים בין נשים וגברים תמיד צריכות ללכת לכיוון של סקס ורבייה. אם זה לא המצב אז יש כאן בעיה - או בגבריות של הגבר, או שהאישה היא ביץ' מניפולטיבית שמנצלת את כוחה כדי לשלוט בגברים.

יש גם את האפשרות שחלילה אחד מהצדדים הומו או לסבית. כבר מגיל הגן הרי אנחנו מנסים לשדך את הבנים לבנות, להגיד שהבן מחזר והבת מפלרטטת. מערכות יחסים ידידותיות בין גבר ואישה הופכות לרכילות בעבודה על רומנים. תקיפה מינית כמובן, מוצדקת על-ידי הטענה שלגבר יש צרכים והוא לא יכול לשלוט בעצמו.

אבל למה כל כך חשוב לשמר את הדמות של הגבר המאצ׳ו והכובש הזה? כי ככה על הדרך גם משמרים את המיתוס שנשים הן פרסים עבור גברים, ככה מניעים אותם להילחם, ככה יוצרים תחרות בין גברים (על נשים או כוח) מה שמוביל למישהו שמנצח ומרגיש בדרגת אל. וככה גם עושים כסף על חשבון גברים.

לכן, כנראה שזה לא מקרי שסוגיית הפרנד-זון סובבת סביב גברים שנחשבים לחנונים או לגיקים, אלה שלא תואמים את הסטנדרטים הפטריארכליים של להיות ״גברים״. ייתכן גם והרבה מהם לא מצליחים לייצר קשרים רומנטיים או מיניים עם נשים, לפחות בגילאים צעירים.

 

טד מוסבי (צילום: באדיבות yes)
נתקע שם חזק|צילום: באדיבות yes

הסיבות לחוסר ההצלחה יכולות להיות מגוונות: החל ממורכבות ביחסי אנוש, דרך חוסר בגרות ועד לבחירה בנשים לא מתאימות. אבל בעולם שבו הם רואים גברים עם ביטחון עצמי שמתנהגים בצורה אסרטיבית, כן מצליחים ליצור מערכות יחסים, המציאות שלהם מתנגשת עם הסיפור החוזר שהבחור הנחמד משיג בסוף את הבחורה היפה.

וכן, כשטוחנים להם מכל פינה שאם הם לא יקבלו תמורה מינית בעד החברות עם נשים - משהו משתבש בתפיסה שלהם ומוביל לתסכול ומיזוגניה כלפי נשים. קחו נגיד את סופרמן, שאמנם הוא זה שבהתחלה משיג את לואיס ליין, אבל בסוף היא בוחרת בקלארק קנט החנון. ב״אריזה משפחתית״ לורה בוחרת בהתחלה בסטפן, אבל בסוף היא בוחרת בסטיב ארקל.

בדיוק במקום הזה נכנס המרכז לאומנות הפיתוי (או אם לדייק, המרכז לאומנות ההטרדות) שמבקשים מהם להפסיק להיות קלארק וסטיב, אנחנו נלמד אתכם להיות סופרמן וסטפן. והם הולכים, מתוך תסכול וייאוש. המרכז הוא כמובן דוגמה קיצונית, אבל המסר שמועבר לגברים האלה ובכלל, כל הזמן, הוא שגברים צריכים להתנהג כמו גברים ולשנוא נשים שלא רוצות אותם. התוצאה? קריעה של קשרים חברתיים, מניעת קידום נשים בעולם העסקי כנקמה מודעת או כי חברים מקדמים חברים והחברות עם האשה אבדה.

ג'אלאל וויט - אז והיום (יח``צ:  יחסי ציבור )
זכה בבחורה בסוף?|יח``צ: יחסי ציבור

תקיפות מיניות לצורך העניין, הן הדרך לקחת בכוח את מה שהם חושבים שמגיע להם. במקרים קיצוניים זה גם לרצח. דוגמה מצערת לכך, הוא מסע הרצח של אליוט רודג'ר מ-2014, שטען שביצע אותו בגלל דחייה רומנטית של נשים וכי גברים אחרים עשו את זה יותר טוב ממנו.

תפיסת הפרינד-זון היא תירוץ נוח לגברים לחוסר ההצלחה הרומנטית שלהם, כשהאשמה מוטלת על הנשים שסירבו להם. במקום שהם ייקחו אחריות על עצמם. כמה נוח. כלומר, אם מישהו רוצה מישהי והיא לא מעוניינת, היא האיש הרע בסיפור ומצופה ממנה לנתק את הקשר כי משהו כנראה פגום באישה שלא בוחרת בגבר שתמיד היה נחמד אליה.

שני (שם בדוי), חוותה את המקרה הזה על בשרה לאחר שהביעה עניין בחבר טוב של אותו ידיד. "זה אף פעם לא היה על השולחן בינינו, אבל הוא מאוד כעס שאחרי פרידה שעברתי רציתי את חבר שלו ולא אותו. וזה אפילו לא משהו שהוא באמת רצה. אבל הוא האמין שאני הרכוש שלו, האגו שלו נפצע כשלא רציתי ממנו עוד משהו מעבר לחברות אחרי הפרידה".

יותר מזה, את הנשים מלמדים לאהוב לנשק צפרדעים ולהתאהבות בחיה. כלומר, מצופה מאיתנו להשקיע מאמצים כדי להשליך את עצמנו לזרועותיו של כל גבר שפשוט נמצא בסביבה שלנו, או שתסיימי את חייך לבד. כי כל הגברים הטובים כבר נתפסו. בעיקר אם חצית את גיל שלושים. האכזבה מאישה שסירבה לקיים מערכת יחסים עם זה שהביא לה מרק כשקדחה מחום נתפסת כלא פחות מחוצפה וחוסר מודעות עצמית.

 

מתוך
חייבות להתאהב|צילום: יחסי ציבור

אבל כמו שאומרת מיכל ישראלי, עיתונאית כאן ב- mako, ״הבעיה היא כשרואים את זה כמשהו אקטיבי, כמהלך שנשים עושות לגברים כדי לנצל אותם, הן ׳שמות אותם בפרנד-זון׳. חברות בין שני אנשים שאחד נמשך לשני היא תמיד מורכבת, אבל היא אף פעם לא אשמתו של הצד הלא נמשך.״

יותר מזה, הרבה נשים מאוד מודעות ופועלות בצורה אקטיבית כדי דווקא לא לייצר מצב שבו גברים לא יבינו נכון את הסיטואציה. אנחנו הרי נענשות בחומרה על כל פתח קטן שאולי מעלה ניחוח של מיניות במערכת יחסים מקצועית או אישית, כשגברים מסוימים קופצים על ההזדמנות כדי לתקוף מינית.

אבל גם במקרים פחות קיצוניים, לפעמים אנחנו רומזות שלא והצד השני מסרב להבין את הרמז (הרי אי אפשר להגיד בגלוי, הוא יכחיש כאמצעי הגנה). כי פשוט בא לנו להרגיש בנוח בתוך מערכת ידידותית וכי זה מעיק להיות במגננה כל הזמן, אבל לפעמים אין באמת מודעות.

בדיוק כמו במקרים שבהם מאשימים אותנו שהוטרדנו מינית כי הלכנו חשוף או העזנו לפלרטט, לצחוק או לנשום בצורה מפתה מדי. גם כאן זו אשמתנו שהעזנו להיות באינטראקציה עם גבר שאנחנו לא פתוחות למערכת יחסים רומנטית איתו.

אבל אולי יש נשים שבאמת מנצלות את המיניות שלהן כדי לעשות מניפולציות על הידידים שסביבן? סביר להניח שיש דינמיקות שבהן זה קורה, כמו שיש מערכות יחסים ידידותיות דפוקות מכל מיני סיבות. זו בהחלט סיבה טובה להפסיק את הקשר, אבל לא מדובר בהנחת היסוד של כל מערכת ידידותית בין גבר לאשה.

מעבר לזה, גם נשים נתקעות לפעמים בפרנד-זון, רק שאותן לא מלמדים לקחת בכוח אלא מבקשים מהן לעבור טרנספורמציה: מברווזון לברבור, מסינדרלה לנסיכה, מג'וליה רוברטס הזונה לג'וליה האישה היפה - והגבר ייפול שדוד לרגליהן. גם כאן פועלות אותן תפיסות. אישה יפה היא אישה שיש לה ערך בחברה. גבר הוא טופח על החזה השעיר שלו וצועק 'אוגה בוגה' כשהוא רודף, נוטף ריר אחרי ציצי ותחת.

 

אישה יפה (צילום: צילום מסך, מעריב לנוער)
תהפכי לאישה היפה|צילום: צילום מסך, מעריב לנוער

אז מה היה קורה אם לא הייתה לנו תפיסה של פרנד-זון? כאוס מוחלט? אנרכיה? לא. לא באמת. מה שהיה קורה, זה שמערכות היחסים הרומנטיות והמיניות שלנו היו נראות אחרת, ולטובה. במקום שגברים יצטרכו לכבוש כמה שיותר נשים והן בתגובה, ייאלצו להישאר פאסיביות, היה הרבה יותר שיח.

גבר יכול היה לפנות לאשה ולבדוק אם היא מעוניינת, ואם הוא היה מקבל ׳לא׳ זה לא היה סוף העולם. אישה הייתה יכולה לפנות לגבר בלי שזה יתפרש כהזמנה למין. גבר היה פונה לגבר. אשה טרנסית לאשה לא טרנסית וכן הלאה. מהרגע שכיבוש רומנטי או מיני הם לא מדד לכמה אני אדם שווה בחברה כגבר, יש מקום לקבל ״לא״ בלי שהוא יהיה אות קלון של פתטיות או חוסר גבריות.

השורה התחתונה היא שרגשות ומשיכה מינית בין ידידים היא לא הכרחית בכל מערכת יחסים, אבל היא נפוצה מאוד. אבל המשיכה הזו לא חייבת לקבוע את גורל מערכת היחסים. אפשר לבדוק אם יש סיכוי לממש אותה, ואם הולך אז נהדר. ואם לא, אז אפשר לעבד את התחושות והרגשות, להתרחק קצת ואז אולי לבנות מחדש את הידידות.

אבל ההדחקה, תחושת התסכול, המרירות וההאשמות הם הטלת האחריות של תחושת העלבון שלי מהדחייה על מישהו אחר. וכשהטלת האחריות הזו יושבת על מקום מגדרי של אישה שחייבת למישהו משהו, או גבר שלא מתנהג בצורה מספיק גברית, התוצאות הרסניות. אז דחייה, לא סוף העולם. העולם מלא באפשרויות.