"הגעתי לבית חולים בטורקיה שנראה כמו משחטה של עופות. התחנה המרכזית בבאר שבע יותר נקייה. הרופא שליווה אותי אמר שאת הכסף, 80 אלף שקל, אקבל בארץ. אמרתי שאני לא עושה את הניתוח בלי כסף, רציתי לבטל הכל. ואז שלומי התקשר אליי ואמר שאם לא אעבור את הניתוח הוא יחכה לי בשדה התעופה וייתן לי כדור בראש. לא הייתה לי ברירה. עשיתי את הניתוח בכוח".
את העדות הזאת מסר למשטרה מאור ארביב (45), תושב קריית גת. אותו "שלומי" שהוא מזכיר הוא שלומי ביטון, אחד מחמישה אנשים שעומדים בימים אלה לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע באשמת סחר באיברים ותיווך לסחר באיברים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים ועוד. שלומי, על פי כתב האישום, היה איש השיכנועים. זה שעזר לשכנע, בהתחלה בנועם ובהמשך בדרכים פחות נעימות, את התורמים להסכים לפרוצדורה. הנאשמים הנוספים הם ראש הרשת עוזי שמואלי, כדורגלן עבר בהפועל באר שבע (שכבר נחקר בעבר בפרשות דומות), איש העסקים קובי דיין, רופא הרשת ד"ר מיכאל זיס שהנפיק את האישורים הרפואיים הנדרשים, ודניאל פאר, שהיה אחראי על ליווי התורם והנתרם בחו"ל ועל תרגום.
לפי הערכות, יותר מ-10,000 ישראלים מכרו את כלייתם באמצעות סוחרי איברים, והשוק הזה מגלגל כחצי מיליארד שקל בשנה. את הכסף הגדול עושה ראש הרשת. עלות קנייה של כליה נעה בין 600 ל-900 אלף שקל. מתוך הסכום הזה ראש הרשת מקבל כ-300 אלף שקל. קופון נאה. הרופא שמלווה את התורם והנתרם לבית החולים מקבל 70-50 אלף שקל, עורך דין שאחראי לתצהירים המזויפים ולעריכת החוזים – 20-10 אלף שקל, והשאר יוצא על מימון בתי המלון, האשפוזים בבתי החולים, תשלום למתווכים והכסף לתורם. עלות ניתוח בטורקיה או בקוסטה ריקה נע בין 120 ל-180 אלף שקל. כמה מרוויח התורם? הוא בדרגה נמוכה יחסית בשרשרת המזון, מרוויח בדרך כלל בין 60 למאה אלף שקל תמורת כליה.
התורמים הם בדרך כלל אנשים עם מצוקה כלכלית, לרוב עם חובות כבדים. שום דבר שתרומת כליה לא יכול לפתור. הבעיה התעוררה כשהיו מסובכים עם ההוצאה לפועל ועמד נגדם צו יציאה מהארץ, מה שהפך את תרומת הכליה בחו"ל לעניין הרבה יותר מסובך. אז, על פי כתב האישום, שמואלי דאג לערבים שיאפשרו את יציאתם לחו"ל של החייבים וסידר להם בעזרת עורך דין מסמכים מזויפים שמעידים כי התורם והנתרם הם קרובי משפחה (תנאי שהוועדות בבתי החולים בחו"ל דורשות, בדיוק כדי למנוע סחר באיברים), ועליהם חותמות מזויפות של משרד החוץ.
והיו גם פינוקים על הדרך. עוד סיפר למשטרה מאור ארביב, תורם הכליה שניסה להתחרט בדרך, כי "לפני טיסה של תורמים, היו לוקחים אותם לבית מלון ומסדרים להם שתי נערות ליווי".
"הרופא נתן לי 100 אלף שקל בשדה התעופה"
עדות נוספת שגבתה המשטרה היא של ולדימיר (26), בעל מזנון מצפון הארץ, שהסתבך בהימורים ונכנס לחובות בשוק האפור. גם אצלו בסיפור מופיעים שלומי ביטון וד"ר זיס: "חיפשתי איך לכסות את החוב. נכנסתי לאינטרנט ורשמתי: 'מכירת כליה'. דפדפתי בכל התוצאות, והתקשרתי לאחד המספרים. ענה לי בחור בשם שלומי, שאל מה סוג הדם שלי ואם אני יכול לצאת מהארץ. אחרי משא ומתן הוא היה מוכן לשלם 120 אלף שקל על הכליה שלי, והסכמתי. הוא הבטיח שאטוס עם מלווה ושהמלווה ייקח אותי לבחורות. הרופא (ד"ר זיס) נתן לי 100 אלף שקל במזומן בשדה התעופה".
לכליה של ולדימיר חיכה ס', שוטר לשעבר במשטרת ישראל. ולדימיר נשלח לטורקיה, עבר בדיקות רפואיות וסיפר לוועדה בבית החולים הטורקי שהוא בן דוד של ס', בדיוק כפי שהדריך אותו לומר ד"ר זיס. לדבריו, לאחר שחזר לארץ שמואלי הציע לו לעבור כבלדר - כלומר לספק לרשת אנשים שמוכנים לתרום כליה תמורת כסף, ועל כל אחד שהוא משיג לרשת לקבל 40 אלף שקל.
אבי, שמתגורר ביישוב בשרון, היה בעל עסק משגשג בתחום הספורט האתגרי. גם הוא נקלע לחובות של כ-100 אלף שקל בשוק האפור. "ראיתי מודעה במקומון בבאר שבע שהציעה לתרום כליה תמורת כסף, אז התקשרתי למספר ונפגשתי עם בחור בשם שלומי בדירה ברמת גן", סיפר. "הבטיחו לי 100 אלף שקל לכיסוי החובות. עברתי בדיקות כלליות בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק, ותדרכו אותי ואת הנתרם להצהיר בבית החולים בטורקיה שאנחנו בני דודים", סיפר לחוקרי יאח"ה. "ואז הטיסו אותנו לשם וקצרו לי את הכליה. אחרי חמישה ימים חזרתי לארץ והביאו לי 100 אלף שקל במזומן, בלי מסמך, בלי חוזה. שחור". "אתה מצטער?", שאלו אותו החוקרים. "לא יודע, הייתי צריך את הכסף כדי להחזיר חובות".
דני (40), נהג מונית מדרום הארץ, דווקא כן מצטער. בעיקר בגלל ההידרדרות הרפואית שלו אחרי הניתוח. "יצרתי איתו (עם שמואלי) קשר כי ידעתי שהוא מתעסק במכירת כליות", שחזר בפני החוקרים. "הגעתי לכביש ללא מוצא. בהתחלה הוא הציע לי 60 אלף שקל, לא הסכמתי, ואז הוא הציע 100 אלף שקל. לקחו אותי לעורך דין רוסי מבאר שבע, שהמשרד שלו נמצא ליד תחנת המשטרה, וחתמתי על המסמכים. האיש שתרמתי לו את הכליה הוא קיבוצניק בן 38 מהצפון. הם אמרו לי לומר לרופאים בסרי לנקה שאני והוא קרובי משפחה, אחרת לא ינתחו אותנו. המושתל שילם בסביבות ה-700 אלף שקל, ואני קיבלתי מזה 100 אלף שקל. היום אני מצטער על זה. אני מרגיש חולשה ודקירות בגוף. אף אחד לא הסביר לי מה הסיכונים בניתוח, אבל מאז אני מרגיש רע מאוד".
שמואלי עצמו טען בחקירתו כי גם לו יש חובות של כמיליון שקל אצל עבריינים, והכל בגלל שהוא מכור לקוקאין. "לקחתי כסף מעבריינים, לא מעוניין להגיד מי. אני נרקומן", הוא התוודה בפני החוקרים. "אני הצלתי אנשים. כל מה שהבטחתי למשפחות קיימתי. לא גנבתי כסף, לא רימיתי, לא שיקרתי, לא ביזיתי ולא השפלתי". כאשר החוקרים הציגו לו רשימה ארוכה של תורמי כליות ומושתלים שביניהם תיווך, הוא טען שהוא אינו מכיר את רובם, והכחיש שהיה בקשר עם שאר חברי הרשת.
"רציתי הגדלת שדיים, אז תרמתי כליה"
בדרך כלל אנחנו חושבים על תרומת כליה כעל צעד נואש, מוצא אחרון להשיג כסף כשכל הדרכים האחרות נכשלו, אבל מהעדויות שנאספו עולה פרופיל מעט שונה של תורם. יותר נכון, של תורמת. בין התורמות של שמואלי ושל רשתות אחרות היו גם כמה צעירות שהיו מעוניינות לעבור ניתוח פלסטי ולא הצליחו לגייס את הכסף. כמה חיילות משוחררות קיבלו סל מותאם אישית: טיסה לטורקיה, שבוע במלון חמישה כוכבים, 60 אלף שקל במזומן וגם מוצרי קוסמטיקה על חשבון הרשת. בתמורה היו צריכות לתת רק דבר אחד קטן, כליה.
אחת מהן סיפרה: "רציתי לעשות ניתוח להגדלת החזה והשפתיים, וקראתי בגוגל שבן אדם יכול לחיות בלי כליה", סיפרה בחקירתה רונית (22), ממרכז הארץ. "עבדתי כברמנית אחרי הצבא, והיו עוד בחורות שדיברו על זה שעברו ניתוח בטורקיה. יצרתי קשר בפייסבוק עם אדם שהכרתי, וטסתי לטורקיה לעבור ניתוח לתרומת כליה".
גם דנה (21), חיילת משוחררת, מימנה ניתוח פלסטי באותה דרך: "ראיתי לפני שנה מודעה בעיתון שמציעה לתרום כליה. זה סקרן אותי, כי רציתי לעבור ניתוח להגדלת שדיים ולא היה לי כסף. אז התקשרתי, ואחרי כמה פגישות איתם הם הבטיחו לממן לי ניתוח ב-30 אלף שקל ובתמורה אני אתחייב לתרום כליה. טסנו לטורקיה, הייתי כמה ימים בבית מלון ועוד חמישה ימים בבית החולים. הכול מומן על ידי המושתל. היום אני מבינה שהייתי מטומטמת שהסכמתי. תמורת 30 אלף שקל מכרתי את הכליה שלי. אני מתביישת במה שעשיתי, אבל הם שיכנעו אותי, הבטיחו שיסדרו לי את החיים. יום אחד הם נעלמו ואני נשארתי עם צלקות. אני מרגישה שרימו אותי, שניצלו מצוקה שלי כדי לעשות כסף על חשבון הגוף שלי. אימא שלי לא יודעת על זה עד היום. רציתי לקבור את עצמי".
ס', השוטר לשעבר שקיבל כליה מוולדימיר, שילם לרשת 700 אלף שקל עבור הכליה. בחקירתו במשטרה לא ראה שום סיבה להתנצל. "בעיניי כל מי שקשור לכליה שלי הוא מציל חיים", אמר. "כשהתחלתי דיאליזה הייתי מועמד מספר 736 ברשימת ההשתלות, כך שהסיכויים שלי לקבל כליה בישראל היו אפסיים. כל שנה מתים המון חולים. לא הייתה לי ברירה אלא להציל את החיים שלי".
מושתלי הכליות במרבית המקרים לא חושפים את העבריינים שסייעו להם, מסיבות מובנות. "הם רואים באנשים האלה מושיעים שהצילו את חייהם", טוען קצין משטרה בכיר שמכיר היטב את התנהלות הרשתות האלה. "רק חלקם הקטן ממש משתף פעולה ומפליל אותם".
ש', חולה כליות שטופל בדיאליזה שנים רבות, עבר השתלה בטורקיה. "ידעתי שזה לא חוקי. אם בישראל לא חוקי אז גם בטורקיה", שיתף את החוקרים. "אבל זה ממש לא עניין אותי, רציתי להציל את החיים שלי. התורם לא היה קרוב משפחה שלי כפי שהחוק מחייב. הביאו לי מסמכים ומסרתי אותם לרופאים". לפי החוק הישראלי, אגב, גם התורם וגם הנתרם לא נחשבים לעבריינים, אלא רק הסוחרים.
התורים מתארכים, הרשתות משגשגות
ההמתנה של חולים לאיברים בישראל ממושכת יותר מאשר ברוב המדינות, בעיקר כי שיעור ההסכמה לתרומת איברים מן המת הוא מהנמוכים בעולם המערבי, בעיקר מסיבות דתיות - כ-50 אחוז בלבד. על כרטיס אדי לתרומת איברים חתומים פחות מ-20 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת. יותר מאלף חולים מחכים בתור לאיברים, כאשר רובם מחכים לכליות.
הקושי הזה מביא חולים רבים לחפש נתיבי השתלה בחו"ל, אולם חוק ההשתלות שעבר ב-2008 מונע מקופות החולים לממן השתלות בחו"ל אם אין תיעוד מפורט שההשתלה בוצעה ללא סחר באיברים. וכמעט תמיד אין. לכן רוב החולים שעוברים ניתוח בחו"ל, עושים זאת באופן בלתי חוקי ובמימון עצמי.
עד שנת 2008 לא היה איסור מפורש בחוק הישראלי על סחר באיברים. ישראל הייתה אז בראש הרשימה השחורה של הסחר באיברים, כפי שהגדיר זאת בחקירתו עו"ד מאיר ברודר, יועץ משפטי במשרד הבריאות. "הרבה מדינות לא רצו להיכנס עם ישראל לשיתופי פעולה בתחום ההשתלות, רופאים ישראלים שהשתתפו בכנסים רפואיים חזרו בבושת פנים בעקבות הביקורת". כדי להוציא את ישראל מהרשימה השחורה, חוקק באותה שנה חוק ההשתלות, וכך עברה פעילות הסחר באיברים מהתחום האפור לתחום הפלילי.
כדי למנוע את הסחר, קבע החוק כי לא תתבצע בישראל תרומת איבר מן החי אלא באישור של ועדת הערכה במשרד הבריאות. הוועדות האלה צריכות לקבוע שהתורם עושה זאת מטעמים אלטרואיסטים בלבד וללא הפעלת לחצים או מניעים כספיים (בדומה לחוק הפונדקאות החדש). בשונה ממדינות שבהן מספיק מסמך מזויף בדבר קרבה משפחתית כדי לקבל אור ירוק, הוועדות הישראליות מראיינות את התורם והנתרם באופן מעמיק. לדברי ברודר, בשום מדינה בעולם לא עוברים ועדות בדיקה ותחקורים לגבי מניעי תרומת האיבר כמו שעוברים מאז חוק ההשתלות בישראל.
בפועל זה ממש לא עצר את הרשתות. מאז שעבר החוק הביקוש לכליות בישראל עלה במאות אחוזים. בתקופה האחרונה המשטרה עלתה מדרגה בכל הנוגע לטיפול בתופעת הסחר, והחומר שגיבשה בנוגע לרשת של שמואלי הוא חלק מהגברת האכיפה. אבל זהו רק קצה הקרחון. המשטרה ממשיכה לחקור עדים כדי לאסוף חומר ראיות נגד רשתות נוספות. היא יודעת היום על עוד שלוש רשתות שחשודות בסחר איברים, שביניהן קיים שיתוף פעולה הדוק. הרשתות הללו משתפות פעולה גם עם רשתות בינלאומיות, ולאחרונה גם האינטרפול הוציא צווי מעצר בינלאומיים נגד כמה מהמעורבים הישראלים.
"אנחנו דואגים לפרסם בכל עיר בפריפריה שיש בה מצוקה כלכלית, כמו קריית גת, קריית מלאכי, באר שבע, דימונה, שדרות", גילה מתווך באחת הרשתות. "היינו מגיעים למכוני דיאליזה, מאתרים את החולים וסוגרים על 600, 700 אלף שקל לכליה. אני כבלדר הייתי מקבל על כל אחד שאיתרתי, תורם או חולה, סכום של 10,000 שקל. היינו מוצפים בטלפונים של אנשים שרצו לתרום כליות. אני זוכר שפנו אלינו מלא נרקומנים שהיו מוכנים לתרום כליה בשביל 15 אלף שקל כדי שיוכלו לקנות מנות של הרואין". גם ארביב סיפר בחקירתו כי "מלא נרקומנים מקריית גת תרמו כליה בשביל 15,000 שקל".
הניתוחים עצמם מתבצעים לפעמים בבתי חולים שבהם הציוד מיושן ורמת הניקיון בחדרי הניתוחים ירודה. בין המדינות שבהן בוצעו ניתוחים בתיווך ישראלי: אלבניה, רוסיה, טורקיה, סין, הודו, לטביה, בוסניה, פיליפינים, סרי לנקה, קוסטה ריקה, קולומביה ואוקראינה - מדינות שבהן עלויות הטיפול הרפואי זולות במיוחד.
סחר באיברים, קיבל עבודות שירות
אולם לא רק הביקוש הגובר לכליה גורם לרשתות הסחר לשגשג בישראל, אלא גם הענישה המקלה. קחו למשל את שלומי ביטון, שמועמד כעת לדין על מעורבות ברשת של שמואלי. הוא כבר הורשע לפני כשנה בבית משפט המחוזי בנצרת בשורה ארוכה של עבירות סחר באיברים, אך נדון רק לעונש קליל של שישה חודשי עבודות שירות. וזאת לאחר שב-2008 נאסר לשש שנים בפועל על מעורבות בפרשה של מחזור בקבוקים.
במקרה אחר, תושב חיפה שהורשע לאחרונה בסחר באיברים נדון ל-20 חודשי מאסר בפועל, למרות שהרשת שבה היה חבר הפעילה לחץ מסיבי על קורבנות, וראשי הרשת שלשלו מאות אלפי שקלים לכיסיהם.
בן 70 מתל אביב שהורשע בסחר באברים לא נשלח לכלא בגלל מצבו הבריאותי. במקום זאת הוא שילם קנס של 6,000 שקל. אשתו, שסייעה לו, נדונה לשבעה חודשי מאסר על תנאי ו-4,000 שקל קנס.
"אם הענישה הייתה מחמירה עם חברי הרשתות ושולחת אותם לשנים ארוכות בכלא התופעה הייתה נפסקת", טוען קצין מודיעין במשטרה. "מערכת המשפט עדיין לא הפנימה שמדובר בתופעה חמורה ומכוערת שגם פוגעת בתדמית של מדינת ישראל בעולם. הרי חלק מהמעורבים בסחר מוכרים למערכת המשפט שנים רבות מפרשות דומות, אז ההיגיון אומר שצריכים להחמיר איתם ולא לעשות איתם שום הסדרי טיעון".
"אם השופטים לא יחמירו בענישה יקומו עוד ועוד רשתות של סחר באיברים בישראל", מזהיר קצין משטרה בכיר. "זו תעשייה משתלמת מאוד, ואין הרתעה. זה מעודד עבריינים להתמקצע בזה ולעשות כסף על חשבון אנשים אומללים".