5. די גיא

עוד שבוע, עוד מאמן פוטר. הפעם זה רנה מולנסטיין של מכבי חיפה, האיש שלא הפסיק לדבר על "תהליך" וסיים ב"תשליך". מי שיחליף את רנה שחייו השתנו מהקצה אל הקצה הוא גיא לוזון, שהפך בשנתיים האחרונות ליורש הרשמי של אברם גרנט בתור המועמד הנצחי להחליף כל מאמן שעוזב. אה - וגם בגניבת דעת. לוזון, שרק שבוע קודם לכן ויתר על אימון בית"ר ירושלים כי הוא " לא מרגיש שלם לקחת שוב קבוצה באמצע העונה ושלא אני בניתי את הסגל שלה" (בדיוק כמו שעשה בהפועל ת"א), לקח, הפלא ופלא, את מכבי חיפה. שוב, באמצע העונה. מבלי שבנה את הסגל שלה.

לוזון מגיע פעם נוספת למקום שהוא לא יכול להפסיד בו, כי גרוע יותר חיפה לא תיראה העונה. השאלה היא מה הוא מביא איתו בתור מאמן חוץ מלהיות מוטיבטור. מה יש בו חוץ מהשתוללויות וריצות אמוק על הקווים? ממש כמו צביקה שרף בצעירותו, רק מינוס התארים. להביא אותו זו מנטליות של קבוצות קטנות. כך שהמינוי הזה אומר הרבה יותר על חיפה מאשר על לוזון.

4. על ארבע

זו לא הפעם הראשונה שברצלונה חוטפת רביעייה, אבל התחושה היא שזו הפעם המשמעותית ביותר כי היא מהווה עוד סימן לסופו המתקרב של עידן בארסה וליאו מסי. אחרי התבוסה לפ.ס.ז' בשמינית גמר ליגת האלופות, היא הפכה פתאום להיות מושא ללעג ושמחה לאיד, ואת זה עושים רק כלפי מי שאיבד את הכבוד שרחשו לו. המשמעות העמוקה יותר היא שהמוני ישראלים יצטרכו למצוא עכשיו קבוצה אחרת לאהוד, וייאלצו לשנות את יעדי טיסת הדאווין מהקאמפ נואו לאצטדיון של קבוצה אחרת עליה יתפסו טרמפ. פריז, למשל, זה לוקיישן אטרקטיבי. מצד שני, אם למדנו משהו מההיסטוריה של ברצלונה, אל תתפלאו אם הגומלין יסתיים ב-5:0, כשמתוכם מסי יבקיע שביעייה.

3. הסורים על הגדרות

השב"כ לא אישר לעירוני נהריה לצאת למשחק שמינית גמר היורופקאפ נגד גזיינטפ בטורקיה, מכיוון שהוא יתקיים קרוב מדי לגבול עם סוריה ולפעילות דאע"ש באזור. לכאורה, הנחייה סבירה שמטרתה לשמור על חיי השחקנים ובעלי התפקידים. רק שאי-התייצבות של נהריה (שניצחה במשחק הראשון בין הקבוצות בישראל ב-21 הפרש) תביא להפסד טכני ולהדחתה מהמפעל. אבל השב"כ, מה לו ולכדורסל, מה לו ולספורט. אמנם הטורקים לא מנעו מהקבוצה שלהם להגיע למשחק בנהריה - עיר שנמצאת בעצמה לא רחוק מגבול הצפון - אבל יש להם דאגות ביטחוניות גדולות מאלה. בכל זאת, הסורים על הגדרות, או משהו כזה. אלא שבאיגוד הכדורסל טוענים שפיב"א (התאחדות הכדורסל האירופאית) הודיעה להם שאין סכנה, ובכלל – אין משרד חוץ של מדינה אירופית שהוציא אזהרת מסע באותו אזור לאזרחיו, ולכן, לדבריהם, אין סיבה שנהריה לא תופיע למשחק.

הסירו חשש מליבכם: זה לא שלאיגוד הכדורסל יש מודיעין טוב יותר מלשירות הביטחון הכללי, כמו שהוא דואג לגורלה של אליפות אירופה בכדורסל שחלק ממנה אמור להתקיים בישראל בקיץ הקרוב. ואתם יודעים - אם קבוצה ישראלית נמנעת מלהגיע לאזור שבו יש סכסוך אזורי, למה שנבחרות זרות ירצו להגיע לאזור עם הסכסוך האזורי שהוא ישראל?

הצביעות וחוסר האחריות של איגוד הכדורסל, שעוסק בפוליטיקה הרבה יותר מאשר בענף, זועקים לשמיים. אבל היי – עכשיו, כשפתרון שתי המדינות אולי נזנח, אפשר להיות אופטימיים: לפחות כשנהיה פה מדינה מוסלמית אחת גדולה, ההגעה לטורקיה לא תהווה בעיה. אז יש למה לצפות.

2. מתעוררת מחלום

זו הייתה סטירת לחי מצלצלת דווקא בגלל שהפועל באר שבע הציגה משחק די שקול אמש מול בשיקטאש בליגה האירופית. ללכת כתף אל הכתף עם היריבה ובסוף להפסיד 3:1 בבית עם גול בתוספת הזמן זה משהו שמתאים לקבוצה ישראלית, לא למי שמתיימרת לטפח שאיפות אירופיות כמו הבאר-שבעים. והנה פתאום, מעונה מופלאה שכללה טיול לאליפות שנייה ברציפות ומסע קסום באירופה, אלופת המדינה מגלה שהפער בצמרת הליגה הוא רק 5 נקודות (כשיש עוד למעלה מ-40 בקופה), ושהיא לא באמת משתייכת לרמה הגבוהה באירופה, עם כל הכבוד לניצחונות על אינטר וסאות'המפטון. ועכשיו הלחץ יתחיל לשחק תפקיד, והדרומיים לא רגילים ללחץ כזה, ועוד תיקו פה ועוד הפסד שם, והעונה שהתחילה כחלומית, עוד תסתיים כסיוט.

1. מוכרת לי מפעם

אני לא זוכר הרבה זמן שמחה אמיתית, מתפרצת וחייתית כזו אחרי תואר מקומי של מכבי תל אביב. אולי זו העובדה שאחרי שנתיים בלי אליפות, הגביע הוא המפעל האמיתי שהיא עוד דומיננטית בו, אבל זו בעיקר העובדה שככל הנראה לראשונה מאז המצאת הכדורסל מכבי ת"א הגיעה למשחק מכריע בישראל כשהיא לא הפייבוריטית אוטומטית. לעזאזל, אני אוהד מכבי ולפני המשחק כפרתי בכל מה שקדוש למכביזם ואמרתי שהפסד חד-ספרתי יהיה לא רע מבחינתי. ובכן, גם ניצחון ב-14 הפרש הוא לא רע מבחינתי.

מה שכן, לא צריך לעשות מגמר הגביע אמש יותר ממה שהוא: הבלחה נדירה בתוך שנתיים וחצי איומות. התעלות רגעית בתוך העונה הגרועה בתולדות המועדון ב-40 השנה האחרונות. המשמעות המקצועית של הניצחון החד-משמעי היא זניחה. ספק אם הצהובים יוכלו לשחזר את היכולת ואפילו את הלחימה הזו בחלק האחרון של העונה, ולו רק כי על הקווים עומד אדם שמחבל בקבוצה אותה הוא "מאמן" עם ניהול משחק מביך וכושל. האימפקט היחיד של התוצאה הוא פסיכולוגי, וקשור בכלל ליריבה הירושלמית, ששוב קרסה במשחק על תואר מול מכבי ת"א, ועוד אצלה בבית. ועוד כשהיא מועמדת לניצחון.

התצוגה של הקבוצה שהייתה מוכרת פעם כמכבי ת"א דגדגה את בלוטת הנוסטלגיה, בדיוק בשבוע שבו מציינים 40 שנה לניצחון המיתולוגי על צסק"א מוסקבה בווירטון. אבל אנחנו כבר מזמן לא במפה שטל ברודי שם אותנו עליה. לא רק בספורט, בהכל.