5. סרטון תדמית
יושב לו אדם במה שרק אפשר לתאר שהוא המשרד שלו, אבל יכול באותה המידה גם להיות חדר בביתו, מחזיק סלסלה שבנסיבות אחרות משמשת טנא לילדיו לקראת שבועות, ומצטלם בסלולרי בזווית קצת מוזרה. או כמו שקוראים לזה בכדורגל הישראלי: הגרלת היציעים לגמר גביע המדינה בכדורגל.
קשה לתאר מה עבר לפרנסי ההתאחדות לכדורגל בראש כשחשבו על האירוע החגיגי הזה – שהתקיים, אגב, ללא נציגי הקבוצות המשתתפות, ולא ברור אם תחת פיקוח כלשהו של עורך דין או רואה חשבון (שולף הכדורים משה עגייב היה בעבר מנהלה של מכבי ת"א <שיעול>). היה עדיף כבר לא להגריל ורק לספר שהייתה הגרלה.
באורח פלא הקבוצה הגדולה יותר (מכבי תל אביב) קיבלה את היציעים הגדולים יותר. נכון, יש סיכוי של פיפטי-פיפטי במקרה הזה, אבל יש גם תחושה שזה לא בהכרח הטייק הראשון, ושהיו נעשות עוד ועוד "הגרלות" עד שהייתה מתקבלת התוצאה הרצויה.
אין מייצג הולם יותר לענף מאשר סרטון הבורקס הזה.
4. סמים פס
באיגוד האתלטיקה האירופי שוקלים למחוק את כל שיאי העולם שנקבעו לפני 2005. הסיבה: לא קיימות דגימות דם ושתן שעומדות בסטנדרטים המתוחכמים יותר של היום.
מסתבר שבאיגוד העולמי שומרים בדיקות מלפני 12 שנים ("מה אני עושה בחיים? שומר על פיפי") שניתן לשוב ולבדוק אותן במידת הצורך. המשמעות: שלל שיאים מוכרים ובלתי שבירים יבוטלו, בהם קפיצה לרוחק, קפיצה במוט וקפיצה משולשת - שיאים שבזמן שנקבעו, האתלטים לפחות לא נראו כמהונדסים הורמונלית.
מה שכן, אם תתקבל ההצעה יימחקו שיאים שגם בזמן אמת היה ברור שמשהו בהם לא תקין על סף החריג בואכה הפלילי. בראש ובראשונה: השיאים ב-100 מ' וב-200 מ' ריצה לנשים, שנקבעו ע"י פלורנס גריפית ג'וינר המנוחה ב-1988 - שיאים שאין צופה שלא חשד בהם, תוצאות שכל כך היו רחוקות ממה שאתלטיקת הנשים הכירה עד אז ואף אצנית לא התקרבה אפילו לדגדג אותם מאז. או שיא העולם ב-800 מטר ריצה של ירמילה קרטוחבילובה שמחזיק מאז 1983. כל מי שראה את המזרח-גרמנייה על המסלול ידע בוודאות שמדובר באדם מפוצץ סטרואידים ברמות לא הגיוניות.
על פניו מדובר ביוזמה נכונה שמטרתה לטהר את האתלטיקה ואת ספרי ההיסטוריה כחלק מהמלחמה בנגע הסימום בספורט בכלל. רק שהרעיון לבטל בדיעבד שיאים של אתלטים שלא נתפסו בשעתם, או בכלל, חסרה משמעות אמיתית. אין מה לעשות אבל זה חלק מהעניין. רוקחים, מדענים ורופאים הם היום חלק בלתי נפרד מהענף, וככל ששיטת איתור הסמים משוכללת יותר, כך הם פועלים עם הספורטאים לפתח תוספים משוכללים יותר שיעברו מתחת לרדאר. אין בעיה להעניש את מי שנתפס, אפילו אם זה 30 שנה אחורה, אבל בואו לא נהרוס לגמרי את החוויה הקולקטיבית. כי לך תנסה להיזכר עכשיו איפה היית כשמישהו סתם רץ או קפץ באיזו תחרות והיום מתברר שהוא שבר שיא עולמי.
תחשבו על ההתרגשות חוצת הגבולות כשראיתם את יוסיין בולט - יצור על-אנושי לכל הדעות - שובר את שיאי העולם שוב ושוב. הייתם רוצים שבעוד 20 שנה, כשהשיטות ישתכללו שוב, התוצאות יימחקו ויגידו לכם שהכל היה בלוף?
3. גרשון? בלאט!
לרגל הפיינל פור הממשמש ובא - ואני יודע שזה שוק עבור אוהדים ישראלים לגלות שהכדורסל האירופי ממשיך להתקיים גם בלי מכבי ת"א - דירגו באתר היורוליג את עשרת המאמנים הטובים ביותר באירופה בעידן הנוכחי, קרי מאז 1988. למרבה הגאווה הישראלית נמצאים בטופ-טן שני מאמנים כחול-לבן: דייויד בלאט במקום התשיעי ופיני גרשון במקום הרביעי. למתעניינים, את המקום הראשון כבש ללא עוררין ז'ליקו אוברדוביץ'.
אם הולכים רק לפי הישגים ביורוליג, המספרים של גרשון אכן טובים יותר: שלוש זכיות ועוד שני גמרים, לעומת זכייה ועוד שני פיינל-פורים של בלאט (ושתי זכיות כעוזר של פיני). גרשון הוא ללא ספק מאמן "חייתי" יותר, ששינה את פני הכדורסל בחלק הראשון של שנות האלפיים, והפה הגדול וההתנהלות של חתול רחוב צברו לו עדת מעריצים לא קטנה, בזמן שבלאט נחשב שיטתי, מנוכר ודיפלומטי יותר.
אבל אם בוחנים את מכלול הקריירה של שניהם, התשובה בעיניי חד-משמעית. בצד אחד: מאמן שהביא תארים גם עם קבוצות בחו"ל, הצעיד את נבחרת רוסיה למדליית זהב באליפות אירופה ומדליות ארד באולימפיאדה ובאליפות אירופה נוספת, ואה, כן - פאקינג הגיע לגמר ה-NBA והיה רחוק פציעה וחצי מתואר היסטורי. בצד השני: אדם שמעולם לא זכה במשהו מחוץ לישראל, ושסיים את הקריירה שלו מספר פעמים בצורה מבישה, לאחרונה כעוזר מאמן של גיא גודס, בעונה שהיא אבי כל חטאי מכבי ת"א הנוכחית. הבחירה לא יכולה להיות קלה יותר.
2. יום הזיכרון
לא לברון ג'יימס, לא סטף קארי, לא ג'יימס הארדן, בטח לא ראסל ווסטברוק. הגיבור האמיתי של פלייאוף ה-NBA עד כה הוא אייזיאה תומאס, הרכז של בוסטון סלטיקס. רק בשבוע שעבר נהרגה אחותו של תומאס, צ'יינה, בתאונת דרכים קטלנית. את כל אחד אחר זה היה מטלטל ברמה משתקת ומונע ממנו לתפקד, אבל תומאס קיבל החלטה להמשיך לשחק, כאילו להקדיש את עצמו לזכרה של אחותו - ואיזה כבוד הוא עושה לה.
יום אחרי הלוויה, ממנה חזר בארבע לפנות בוקר, הוא קלע 33 נקודות ומסר 9 אסיסטים בניצחון של בוסטון, במשחק שבו גם איבד שן. השבוע, בתאריך יום ההולדת שלה, תומאס קבר לא פחות מ-53 נקודות. זה בלתי נתפס בלי קשר לסיטואציה, על אחת כמה וכמה אחרי הטרגדיה שעבר. "כל מה שאני עושה זה עבורה", אמר בראיונות שאחרי המשחק. קשה שלא להצטמרר. גם לפני הפלייאוף הראה תומאס (1.75 מטר) שהוא הרבה יותר ממה שאי פעם ניבאו לשחקן שנבחר במקום האחרון בדראפט, אבל בשבוע האחרון הוא הוכיח שיש לו את הלב הכי גדול שיכול להיות. את ההתפרקות הגדולה שלו הוא ודאי ישמור לסוף העונה, אבל בינתיים אל תחמיצו את השחקן הכי מרגש על המסך.
1. ריקוד המכונה
השלושער של כריסטיאנו רונאלדו בניצחון של ריאל מדריד על אתלטיקו מדריד, לא רק העלה מעשית את קבוצתו לגמר ליגת האלופות בפעם השנייה ברציפות והשלישית בארבע השנים האחרונות, אלא גם קיבע את מעמדו כשחקן המאני-טיים הגדול ביותר של זמננו. 52 שערים בשלבי הנוקאאוט, הכי הרבה שערים משלב רבע הגמר עד הגמר, שלושער שני ברציפות בצ'מפיונס אחרי זה שכבש נגד באיירן מינכן, הראשון אי פעם שעושה זאת. אלה מספרים פסיכים.
וזה מה שהוא אמר אחרי התצוגה בחצי הגמר: "הדבר היחיד שאני מבקש מהאוהדים הוא שלא ישרקו לי יותר בוז. תמיד אתן את כל כולי למועדון". זו הפעם השנייה שרונאלדו מזכיר את היחס שלו זכה מהקהל מוקדם יותר העונה, וזה אולי הדבר שהכי מסביר את התופעה הווינרית הזו: הדרייב להראות לכולם, להוכיח את עצמו, להיות נאהב. יותר מזה – להיות נערץ.
אפשר לדבר כמה שרוצים על הכישרון של מסי, שאף אחד לא יכול להשתוות אליו, אבל בשורה התחתונה, כשזה מגיע לרגעי ההכרעה - אין מישהו שהייתי רוצה בקבוצה שלי יותר מרונאלדו.