לראיון המדהים של עוזי ארד ב"7 ימים" האחרון יש שני היבטים, ושניהם בעייתיים. האחד הוא עצם החלטתו של ארד לומר את שאמר. ברור שהוא נושא בתוכו כעס גדול, וכי היה זה הכעס שהביא אותו להוציא את ששמר בתוכו תקופה ארוכה. תמיד ניתן לשאול מדוע פרסם זאת רק עכשיו, ובעיקר – האם היה מוכן להשלים עם התנהלות הלשכה, אלמלא הורחק ממנה.
אחרי הכל, הוא לא היה צריך להיות מופתע מכלום. הוא עבד לצדו של בנימין נתניהו גם בתקופת כהונתו הראשונה, וכיון שהאיש לא השתנה, ידע ארד מראש לאן הוא מגיע. הנובע מכך הוא שאין זה מצב שבו אדם בתוך הלשכה (כמו השלושה שדיווחו ליועץ המשפטי לממשלה על מעלליו של נתן אשל) נתקל בתופעה חמורה, מבין את השלכותיה ומחליט לחשוף את הדברים, גם במחיר עימות עם ראש הממשלה או אפילו פיטורים. סביר להניח שאילו ארד לא היה כועס על מה שנעשה לו, היה ממשיך לשמור לעצמו את הדרך שבה מתנהלת הלשכה החשובה ביותר בישראל, ואשר בה מתקבלות החלטות המשפיעות על חיינו.
אני מודה שיש לי קושי רב עם פרסומים שכאלה. היחסים בין ראש ממשלה או שר עם הכפופים לו הם יחסים של אמון. הוצאת דברים החוצה מוצדקת אם מדובר במהלך פלילי או בלתי מוסרי באופן חמור, או אם מדובר במהלך שעלול לסכן את הציבור (למשל: הסתרת אי תפקודו של מנחם בגין כראש ממשלה ב-1983, הייתה בעיניי מעשה בלתי אחראי). מקבל ההחלטות הבכיר אינו יכול להתנהג בלשכתו כאילו הוא נמצא במסיבת עיתונאים מתמדת, ואינו צריך לחשוש מכל מילה שהוא אומר על מישהו מעמיתיו, או מכל תהייה שהוא מעלה.
החשיפה של ארד עושה רע למקבלי החלטות המבקשים לחוש כי דברים שנאמרים או מתרחשים בלשכה הסגורה, נשארים שם. חשד מתמיד כלפי הכפופים בלשכות מונע אפשרות פתוחה להיוועץ בהם ולחשוף בפניהם היסוסים או תהיות, ויש בכך כדי לפגוע פגיעה של ממש בתהליכי קבלת ההחלטות. כשמדובר במנהיג חשדן מטיבו, יש בפרסום שכזה כדי לחזק בו את החששות הטבועים בו ממילא, ולגרום לו עוד יותר – להתייעץ רק עם עצמו.
נתניהו לא מסוגל להשתנות
הבעייתיות השנייה קשה הרבה יותר. הריאיון מאמת את מה שנדחה על ידי ראש הממשלה ודובריו כסיפורי רכילויות וקנאה. החשדות, המעורבות המתמדת של בת הזוג, ודרך קבלת החלטות שצריכה להדיר שינה מעינינו. אלה היו המרכיבים שאפיינו את תקופת הכהונה הראשונה של נתניהו, ואין זה פלא גדול שהאיש לא השתנה. בין השאר משום שגם אם אנשים משנים את דעותיהם מדי פעם, אין הם מסוגלים לשנות את עצמם.
יש לנו ראש ממשלה שהוא אדם בעל ערך, מרשים בהופעתו, בעל ידע רב, שרכש ניסיון לא מבוטל בניהול ענייני המדינה, המונע על ידי אידאולוגיה רפובליקנית-ימנית-ניצית, אך בעיקר – על ידי חשש מתמיד. כל אדם המונע על ידי חשש, מוצא עצמו צודק פעמים רבות, אבל כשהקברניט מונע על ידי חשש, הוא אינו מוביל מהלכים, מנסה לבצר את הקיים, ועלול לעשות טעויות דרמטיות כמו מינוי ליברמן לשר חוץ, טירפוד ההסדר עם תורכיה, וכמובן – ניהול המדיניות הישראלית מול ממשל אובמה. אין ספק שכל המהלך מול אירן כרוך מאד בחשש זה (וזאת מבלי להמעיט מחומרת התחמשותה הגרעינית של אירן).
מי שקורא את הריאיון עם אחד האנשים המקורבים ביותר לנתניהו ב-15 השנים האחרונות, לא יכול שלא לדאוג.