לפני חודש נכנס לתוקפו נוהל חדש שמחייב מעסיקים של מבקשי מקלט להפריש 20% אחוזים משכרם לפיקדון. עשרים אחוזים! קשה עדיין לדמיין ולדעת מה תהיה המשמעות של החוק, אבל אחרי מתקן הכליאה חולות והגירוש בחזרה לרצח עם בסודן – זה לא באמת משנה. זה רק עוד חלק ממדיניות ממשלתית שיטתית שנועדה להפוך את חיינו לאומללים.

כעשור עבר מאז שהגיעו הפליטים הראשונים למדינת ישראל. נמלטנו מרדיפה, עינויים וג'נוסייד. קשה לספר על החוויות הטראומטיות האלו שוב ושוב, והדבר הקשה והמכעיס ביותר הוא שאנחנו נאלצים לשכנע את הציבור הישראלי כי באמת נמלטנו מחשש לחיינו.

אני מספר על החיים שלי כפליט מעל כל במה אפשרית. אני מספר גם על ההזדמנות שיש לנו בישראל להיאבק למען זכויותינו, להופיע בבתי המשפט ולהפגין ללא פחד ממעצר. מצד שני, אנחנו מתמודדים עם מדיניות של הפרדה, אמירות גזעניות של אנשי ציבור, מעצרים וגירוש. אנו רואים את השנאה וחוסר הסובלנות מתפשטים מדי יום. חבר שלי נשאל בשימוע ברשות ההגירה אם הוא יודע שהוא לא חוקי בישראל. אני לא מבין איך אדם יכול להיות לא חוקי.

לפני כשנה, לאחר מאבק ממושך, קיבלתי מעמד של פליט. זה שינה לי את החיים. סוף סוף אני יכול להיאבק לא רק על זכויותינו בישראל, אלא גם על מה שמתרחש בסודן. אני מודה על ההכרה בי כפליט, ואני שואל: מה עם החברים שלי?

אמשיך להיאבק גם למען החברים שלי בישראל וגם למען העם שלי בסודן. אמשיך לבקר את המדיניות הלא ראויה של ממשלת ישראל. זה לא שולל את הערכתי ואהבתי למדינה שקלטה אותי. אני רק מקווה שהיא תקלוט עוד פליטים כמוני. וחוק הפיקדון החדש? זה לא משנה. שרדנו רצח עם, נעבור גם את זה.

בימוי: יעל רפופורט

צילום: רועי ברקוביץ'

עריכה: נעמה דעוס

הפקה: ליהי פיין

עורך הדעות: ניב שטנדל

לעוד סרטוני דעה במדור

יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il