הסרטון "גשם גשם מטפטף", שהפך למשך כמה ימים ללהיט רשת, הוא לפני הכל סיפור עם מסר חינוכי שרבים בציבור היהודי בחרו כנראה להתעלם ממנו. ג'יהאן ג'אבר מטייבה היא מורה למופת, שמתוך מחויבותה ומסירותה לתלמידיה מצאה את עצמה מחנכת אומה שלמה. אחרי מאות אלפי צפיות, עשרות גרסאות כיסוי וחיקויים, שלל ראיונות וגם כמה בדיחות גזעניות מיותרות, מה למדנו?

למדנו שהתלמידים במערכת החינוך הערבית לומדים עברית כבר בכיתות היסודי, בעוד תלמידים יהודים לומדים ערבית בעיקר החל בחטיבת הביניים, ורק מיעוט קטן של בתי ספר בוחר ללמד ערבית כבר בכיתות היסודי (באמצעות תכניות נהדרות כמו "יא סלאם" של יוזמות קרן אברהם ו"בואו נדבר" של מכון מרחבים). למדנו שהוראת העברית כוללת לא רק קריאה וכתיבה בשפה רשמית, אלא שפה מדוברת של יום-יום, שמאפשרת ללומדים לתקשר עם דוברי עברית.

למדנו שכדי לעורר עניין בכיתה ולסייע לתלמידים לזכור ולהשתתף צריך למצוא דרכים יצירתיות, הכוללות בין היתר מוזיקה קצבית וחרוזים. המורה ג'אבר מייצרת הלכה למעשה למידה משמעותית – מושג שנשמע גבוה ועמום וכאן הפך בן רגע למוחשי מתמיד. בעזרת השפה, התלמידים הערבים של המורה ג'אבר לומדים על שכניהם היהודים ועל שפתם ותרבותם. אבל הלמידה הזאת משמעותית כי היא מלווה בדרבוקה ובמקצב הבא מלב התרבות הערבית. המורה ג'אבר מפגישה את העברית עם המקצב הערבי, משלבת את המוכר עם החדש ויוצרת חוויה חינוכית מעצבת. במקום ללעוג לה, כדאי להשכיל ללמוד ממנה איך אפשר לבנות כאן חברה משותפת ליהודים וערבים.

החיים המשותפים שלנו כאן הם המציאות. למרות זאת, השפה הערבית אינה נוכחת דיה במרחב הציבורי, אפילו במרחבים שבהם יהודים וערבים נמצאים ביחד, כמו בבתי חולים, מוסדות אקדמיים, משרדי ממשלה ועוד. גרוע מזה – מעסיקים מרשים לעצמם לאסור על עובדים ערבים לדבר ביניהם בשפתם במקום העבודה, לבקש מהם לשנות את שמם לשמות עם צליל עברי, וחלקם אף מונעים מנשים מסורתיות, כמו המורה ג'אבר, לעטות חיג'אב בעבודה.

הבחירה לראות את הצד השני לא כ"אחר" אלא כשכן, כבן המקום שעימו אנחנו חולקים מולדת ומדינה משותפת, להכיר בשפתו, תרבותו, שיריו ומנהגיו מתוך רצון לחיות כאן יחד, היא בידיים של כל אחד מאיתנו – אזרחים, הורים ומורים. אבל לא רק עלינו מוטלת האחריות, אלא גם ובעיקר על מעצבי וקובעי המדיניות: משרד התחבורה צריך להאיץ ולהרחיב את התהליך שהחל (אך מתקדם בינתיים באיטיות) להוספת מידע בערבית בשילוט ובכריזה בתחבורה הציבורית (באוטובוסים, ברכבות ובנמל התעופה). משרד החינוך יכול וצריך להבטיח שהתלמידים היהודים ילמדו ערבית מגיל צעיר ובאופן שיאפשר להם לתקשר עם האזרחים הערבים, שהם השכנים והשותפים שלהם במדינה הזו. משרד החינוך גם צריך לדאוג שחינוך לחיים משותפים יהיה חלק אינטגרלי מהכשרות המורים ומתוכניות הלימודים לאורכה ולרוחבה של המערכת. משרד הרווחה, באמצעות נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, פועל להבטיח שוויון בתעסוקה וחשוב כי יחזור על עמדתו העקרונית והחשובה ויזכיר למעסיקים כי כל דרישה מהעובדים, באופן מפורש או מרומז, להסתיר את ערביותם היא אסורה, ובמקרים שבהם המעסיקים עוברים על החוק המשרד צריך לאכוף את איסור האפליה ועל המשרד לצאת באופן פומבי ואקטיבי נגד הפרות חוק מסוג זה כדי למנוע הישנות של תופעות מסוג זה במקומות אחרים, וזו רק רשימת חלקית. משרדי הממשלה וקובעי המדיניות חייבים לקדם את השינוי הזה לא רק כדי להבטיח שוויון ואי-אפליה, אלא גם כדי להבטיח את בנייתה של חברה משותפת ליהודים וערבים, שהיא הדרך היחידה להבטיח חיים טובים בארץ הזו.

כמו עם הפרסומת של "המשביר לצרכן" בגמר היורו, שבמרכזה אישה ערבייה שדיברה רק ערבית, גם כאן נוכחנו כי ההבלחה הפתאומית של הערביוּת למרחב הציבורי – שתפור למידותיו של הרוב היהודי במדינה על אף שהוא משותף – תופסת את הקהל בהפתעה. הסרטון "גשם גשם מטפטף" הפך ויראלי פשוט משום שהרוב היהודי נוטה לשכוח שאנחנו אכן חיים כאן ביחד – יהודים וערבים, מורות, מורים, תלמידות, תלמידים, אנשים ונשים שנהנים לצחוק, לקנות, ללמוד, לשיר, לחיות. אנשים שלא איבדו את החלום למצוא דרך לחיות ביחד, ואפילו, כמו המורה ג'יהאן, פועלים לשם כך – באמונה, ביצירתיות, בדמע ובצחוק.

גילי רעי
גילי רעי

הכותבת היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי