האגדה התלמודית מספרת כי רבי עקיבא, טרם הפיכתו לאינטלקטואל, העיד על שנאתו הרבה לתלמידי חכמים: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה [החמור] נושך ושובר עצם, וזה [הכלב] נושך ואינו שובר עצם" (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד ב).
כמו רבי עקיבא המוקדם, גם שר החינוך נפתלי בנט מבקש לנשוך את תלמידי החכמים היושבים באוניברסיטאות נשיכת חמור ובכך לשבר את עצמותיהם ואת רוחם. יחסו לחברי האוניברסיטה, ובייחוד לחוקרות וחוקרי מדעי הרוח והחברה, הוא תמהיל מרתק של פחד, הערצה ואידיאליזציה. בדמיונו הקודח הוא רואה צי של מרצות ומרצים שועט לחדרי הכיתות, מסית את הנוער התמים ומלעיט אותו בתערובות רעילות של כל מיני תיאוריות "פוסטיות" שאת משמעותן הוא לא יודע. בעיני רוחו של בנט, המחלקות לספרות, אמנות, היסטוריה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה ופילוסופיה הן מעין חממה סודית בה גדלים, רחמנא ליצלן, שמאלנים המפיצים את מרכולתם הסוררת והלא נאמנה למדינה ולמוסדותיה לכל עבר והוא כחלוץ היוצא לפני המחנה בא לשים לכך סוף ו"לאזן" אותנו, ל"אפס" אותנו ולהכניס רוח ציונית "נכונה" וראויה לתוך אותן מחלקות סוררות המסרבות ליישר קו עם השלטון.
האמת היא שהלוואי והיה לנו "צי" של מרצים ומרצות, או לחלופין המוני תלמידים איתם יכולנו לחלוק את הטקסטים אותם אנו לומדים ואת התיאוריות בעזרתן אנו חוקרים. הקיצוצים הקשים שעברו על המערכת האקדמית בשנים האחרונות, כמו גם הירידה בקרנן של מדעי הרוח בקרב צעירות וצעירים, הפכה אותנו לקבוצה קטנה של חוקרים המלמדת, לצערנו, מספר הולך ופוחת של תלמידים. עם זאת, אנחנו באמת מסוכנים לפוליטיקאים מסוגו של נפתלי בנט, מירי רגב וחבריהם, ולא משום שאנחנו נכנסים לכיתות ואומרים לתלמידנו למי עליהם להצביע או מהי הדעה ה"נכונה" והראויה. זה קל מדי. מה שאנחנו באמת עושים הוא הרבה יותר מסוכן וחתרני: אנחנו מלמדים אותם לחשוב באופן ביקורתי על המציאות בה הם חיים ופועלים. אנחנו באמת מכניסים פוליטיקה לכיתות בכך שאנו מקנים להם כלים המאפשרים להם לבחון מחדש את ההיסטוריה, הספרות והתרבות שלהם. מנקודת מבטו של נפתלי בנט, זה מהלך מאוד מסוכן, משום שלאנשים ביקורתיים יש נטייה לא להיות צייתנים: לא לבצע באופן עיוור פקודות, הנחיות והוראות הניתנות להם מלמעלה; לבחון מחדש הנחות המוצגות על ידי פוליטיקאים ודוברים למיניהם כאמיתות מוחלטות. אני באמת מקווה שכל מי שלמד בפקולטות למדעי הרוח והחברה בישראל יהפוך לאדם טוב יותר בכך שיהיה לאזרח פחות צייתן.
עוד בנושא ב-mako:
צודק השר נפתלי בנט שהוא מפחד מאיתנו, משום שהאוניברסיטה במיטבה ובשיא כוחה (וכיום היא רחוקה מאוד מכך לצערי) היא מוסד לא צייתני. תפקידנו הוא לא להרכין ראש אל מול כוחו של השלטון. אנחנו אמורים להתבונן על מערכות ולחשוף את ליקוייהן, כשליהן ונקודות התורפה שלהן ולהציע כיצד ניתן לעשות זאת טוב יותר ונכון יותר. כאשר אני מלמד או חוקר את דמותו של שמעון בר כוסבה (שאנחנו קוראים לו בטעות בר כוכבא), תפקידי הוא לחשוף את האופן בו התנועה הציונית עשתה שימוש בדמותו וראתה בו אבטיפוס של החייל העברי. אני מחויב לייצר בכיתה שיח פוליטי הבוחן את המקורות הממשיים שיש בידינו על האיש ואת אופן בו אותם מקורות עובדו ונכתבו מחדש על מנת להתאים לשיח אידיאולוגי לאומי. השיח הפוליטי הזה, אם ייעשה נכון ולעומק יגרום לתלמידות ולתלמידים לחשוב מחדש על מה שהם למדו בגן, בבית הספר, בתנועת הנוער ובצבא.
השיח האקדמי, על שלל צורותיו וניסוחיו, הוא שיח פוליטי. הבחירה אילו מקורות ללמד ואילו לא, כיצד ללמד, בעזרת אילו תיאוריות וכלים מחקרים כל אלה הן הכרעות אקדמיות ופוליטיות אותן אנו מקבלים יומיום. זו העבודה שלנו ואנחנו נמשיך לעשות אותה ללא כל קשר לקוד אתי כזה או אחר שאינטלקטואל ששכח את ייעודו כאסא כשר כתב עבור פוליטיקאי חרד ומובהל.
ד"ר חיים וייס הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב