אהלן חני,

אחרי השבוע הסוער שעברת, אני מרגיש צורך לכתוב לך מכתב. באופן די מקרי כיכבת השבוע בשתי פרשיות שונות שאין ביניהן שום קשר, והיה לי נדמה שבשתיהן את מעט מפספסת. אני מחבב אותך, ואם צריך גילוי נאות - אני ובן זוגך מתאמנים באותו מכון כושר ואני רואה אותו לפחות פעמיים בשבוע. כך שאני רוצה לנסות, גם אם זה נשמע יומרני, להאיר את עינייך.

אתחיל דווקא מהמרכזית פחות מבין הפרשות: הפוסט שכתבת לרון חולדאי על סבלם של דיירי המגדלים בשרונה. אני כותב לך מיוון, שאליה נסעתי לחופשת קיץ, ואתמול כשנחתנו באתונה חשבתי עלייך. עמדתי בשדה התעופה, המזוודות שלי הגיעו אחרונות, אבל ממש ממש אחרונות, והתחלתי להילחץ. חשבתי מה יהיה, הרי מחר בשש בבוקר אנחנו על מעבורת לאיזה אי רחוק, אם המזוודות לא באות הלך על החופשה. התחלתי לחשוב על תביעות ועל לעשות סקנדל וכאלה, וישר הבנתי שהסיפור הזה מעלה דילמה דומה לשלך.

הנה הבעיה. מצד אחד, מי לא מבין כמה זה מבאס לצאת לחופש ולאבד בדרך מזוודות. יש לך ימים ספורים, כל יום שאתה מבזבז על סידורים הוא יום שהלך לפח, ומדובר בחופשה שתכננת חודשים. זה חסר מחיר. מצד שני, רבאק, זה רק מזוודות. תקנה לך איזו חולצה ויאללה. בכל זאת אתה נאד פריבילגי שנוסע לחופשות שוות ומוציא לאנשים את העיניים. איפה זה ואיפה בעיות אמיתיות של אנשים בעולם. לא חייבים ישר להגיד המשבר בהדסה, אבל הנה אמרתי. בעידן הנוכחי צריך לדעת לתווך את הצרות שלך, במיוחד אם את מפורסמת.

למזלי המזוודות הגיעו בסוף. הגענו בשלום לאי היווני המשגע. וזה הזמן לשבת בנחת מתחת לשמשייה ולתת עוד דוגמה. מאז תחילת עבודות הרכבת הקלה החיים ברחוב שלנו בתל אביב הפכו לסיוט של ממש. זה כבר שנה שהרחוב שלי, מזא"ה, חסום או פקוק או שניהם. כשזה התחיל גם הפכו את הרחוב המקביל, נחמני, שהוא הכי צר בעיר, לציר תנועה ראשי. מה שנהיה שם, עם הקטנועים שטסים על המדרכות, היה ממש מטורף. אז יצאנו, כל התושבים, וחסמנו את הרחוב לשבועיים. כל יום, פעמיים ביום. בסוף זה עבד.

רון חולדאי (צילום: מרים אלסטר פלאש 90)
הפוסט שלך לרון חולדאי והתלונות שלך בערוץ 2 יצאו ילדותיים ומגוחכים|צילום: מרים אלסטר פלאש 90

את פעלת אחרת, וחבל. כי הפוסט שלך לרון חולדאי, צודק ככל שיהיה (ואני חושב שהוא צודק) והתלונות ב"תוכנית חיסכון" על הליקויים בבניין היוקרה שלך בפרויקט גינדי, יצאו ילדותיים ומגוחכים. הם בעיקר נתנו תחושה של גברת עשירה וחסרת מודעות, שלא מבינה איפה היא חיה. ואת לא גברת. את חני נחמיאס, וחני נחמיאס צריכה להיות הרבה יותר חכמה כשהיא רוצה למחות. למשל, לארגן כמה דיירים, לנסח פוסט הגיוני ומעורר אמפתיה. תמונות חשוכות מרחוק בלילה והשוואה לבניין הבוער בלונדון זה ממש לא טוב. אפשר היה גם לפנות קודם לדובר העירייה ולהציג את התגובה שלו. כי ככה מה יצא? הייתה ידיעה בעיתון והעיריה אמרה שאת מבלבלת את המוח.

יכול להיות שהם שיקרו, אבל טל ואביעד קראו בעיתון ועשו ממך צחוק, מבחינתם בצדק. וזה היה מצחיק (גילוי נאות שני, הם ממש חברים שלי). הידיעה בעיתון הוציאה אותך אלכסיס, וגם האייטם בערוץ 2 לא היה ממש מוצלח. צדק רוגל אלפר: זה היה אייטם בידורי, לא על בעיה אמיתית. כשחני נחמיאס רוצה להעלות מצוקה לדיון היא צריכה להיות הרבה יותר מוכנה ומחושבת. כי פוסט של מישהו שמפונה מדירת עמידר מתקבל לגמרי אחרת מתלונות של דיירי מגדלים. כזה הוא העולם החדש.

זה גדול ממך וגדול מזאב רווח

ואז, להבדיל אלפי הבדלות, התפוצצה פרשת ההיה-או-לא-היה-אונס בצילומי הסרט "בובה". פה כבר אנחנו עוסקים בדיני נפשות, וחלילה שישתמע שאני תוקף אותך. ברור שעברת חוויה איומה בשעתו, וגם אם אין לך טענות כלפי זאב רווח והצוות, ברור שכולם צריכים לפחות להודות שקרה שם דבר נורא, גם אם לפני הרבה שנים. וכן, הכותרת "חוויתי אונס בסרט של זאב רווח" בידיעות אחרונות, שעליה מחית מכיוון שלא אמרת את הדברים, שמה אותך במרכז הסיפור שלא ברצונך. אבל מרגע שהתעוררת בבוקר וראית את הכותרת הזאת, ובתור אדם שמכיר קצת את התקשורת, ההתנהגות שלך היתה הכי לא נכונה.

מרגע שיש כותרת, מה זה משנה מה כתבה לך גבי בר חיים בווטסאפ? (גילוי נאות שלישי, אני והכתבת מכירים היטב). מה זה משנה שהכתבה לא הייתה במקור עלייך? מרגע שזה יצא, הסיפור הוא שעברת בשעתו משהו נורא, ועכשיו כולם יודעים, וצריך שאיש לא יעבור יותר דבר כזה. ברגע שיש כותרת את הופכת, גם אם לא ברצונך, לנציגת כל הנשים שעברו חוויות כאלה אי פעם. ויש לך אחריות. במיוחד כשבכתבה רווח מגן על משה איבגי ואופק בוכריס. במיוחד כשניסית בשעתו להיות חברה טובה לחברך חנן גולדבלט, בנסיבות מאוד לא נוחות בהקשר הזה.

זאב רווח (צילום: אלוני מור לויקיפדיה)
יש לך אחריות, במיוחד כשזאב רווח מגן על איבגי ובוכריס|צילום: אלוני מור לויקיפדיה

כדי לצאת מלכה היה עלייך לדבר רק על הדבר עצמו ולא על הפרטים. מה זה משנה איזה עיתונאי צלצל ומתי? ומי בכלל מכיר את הכתבת? מרגע שזה יצא זה את, האירוע והמסר לעולם. גם כאן, במקום לצאת אישה חזקה עם אמירה, לא תרגמת את התפוצצות הפרשה למשהו שמעורר כלפייך את האהדה שמגיעה לך. וזה חבל מאוד.

חני יקרה, מצער אותי שבסוף השבוע הזה, במקום להיות אדם שכולם מזדהים איתו, יצאת מין כוכבת ילדים מנותקת שמעולם לא התבגרה. זה הצד האחר של המפורסמוּת בעידן הזה: את מסוגלת להפוך את הבניין שלך בשנייה לאייטם, אבל את צריכה גם להבין איך מתווכים אייטם כזה. וחשוב הרבה יותר, אם עברת חוויה טראומטית על הסט של "בובה", אז מרגע שהיא מתגלה - את הופכת להיות הפנים של כל הנשים שעברו חוויות כאלה, ואת חייבת לגייס את האומץ ולהיות הפה שלהן. זה שאת לא כועסת על זאב רווח, ואפילו מבינה אותו, זה ממש לא רלוונטי. זה גדול משניכם.

אז תנוחי בסוף השבוע, ותירגעי, והלוואי שתלמדי את השיעור הזה, כי יש כאן הרבה מה ללמוד.

שלך בידידות, גל אוחובסקי