בשבועות הכרזנו רשמית על פתיחת עונת הרחצה המשפחתית. המתנו שהשמש תרד לזווית אלכסונית, לקחנו את צי האופניים המשפחתי ודיוושנו דרך שדרות תל אביב לכיכר אתרים. חוף גורדון הפך בשנים האחרונות לרצועת הבית שלנו, פחות בגלל החוף ויותר בגלל שבילי האופניים הנוחים שמגיעים אליו ומאפשרים גם לילדים לרכב בביטחון.

כל תל אביבי מכיר את הנקודה הזאת בראש גרם המדרגות של כיכר אתרים – פיסת הנדל"ן המושתנת והמבוזבזת ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל – שממנה נשקף מראה מרהיב של רצועת החוף העירונית. אז קשרנו את האופניים, ועצרנו לרגע על המדרגה העליונה כדי להביט בחוף שתיכף ניבלע בתוכו. ואז חטפנו את ההלם הראשון: החוף לא היה שם.

ים (צילום: אביב לביא)
זה מה שראינו. איפה החוף?|צילום: אביב לביא

הים התיכון, למען הסר ספק, לא זז ממקומו. המים והגלים נצנצו כרגיל, רק רצועת החול הזהובה והרחבה שהם נוהגים ללחך נקברה כמעט עד הגרגר האחרון מתחת לשכבה צפופה של כיסאות, שולחנות ושמשיות. מישהו כאן, היה ברור לנו, איבד את הבלמים. ואנחנו איבדנו את החוף.

התמונה שהתגלתה מקרוב לא הייתה מעודדת יותר: השולחנות והכיסאות, שנפרשו על ידי המסעדה ששוכנת בעורף החוף, השתלטו על המרחב לחלוטין והגיעו כמעט עד קו המים. מהחוף הנדיב נותרה רק רצועת חול צרה, שלתוכה נדחסו אנשי הג'וגינג, המטקאים, הצועדים וכמה ילדים אמיצים שהתעקשו לחפש פיסת חול פנויה כדי להקים עליה ארמון.

לוקחים לנו את החופים

חוף פלמחים (צילום: איל מיטרני)
חוף פלמחים. גם אותו הממשלה רוצה למכור|צילום: איל מיטרני

נמלטנו לכיוון דרום. הנחנו שבחופים הבאים זה מוכרח להיות אחרת. איפה. פרישמן, בוגרשוב וגם בהמשך, כמה קילומטרים טובים (או רעים) שכולם הופקעו מהציבור, כלומר מכל מי שמעוניין ליהנות מאחר צהריים בים מבלי להידחף בכוח לזרועות המסעדה או בית הקפה שהשתלטו בחסותו של רון חולדאי על החוף שפעם היה של כולנו.

זה לא תמיד היה ככה. רק בקיץ שעבר אותם חופים עדיין נראו אחרת לגמרי. תמיד היו שם מסעדות ובתי קפה, רק שהם היו פרושים על שטח מוגבל והגיוני. הם היו חלק מהחוף, הם לא היו החוף. והנה, בתוך שנה אחת – לעזאזל, דווקא השנה שבה המחאה החברתית הייתה אמורה לשנות את כללי המשחק לטובתנו – נלקחה רצועת החוף מהציבור שלו היא שייכת, והוענקה על מגש של כסף, תרתי משמע, לעסקים פרטיים. חוף הים, לא מיותר להזכיר, הוא הבילוי החינמי הכמעט אחרון שעומד לרשות משפחה ישראלית ממוצעת שצריכה לקחת משכנתה לפני כל יציאה מהבית. עכשיו גם אותו מנסים לקחת לנו.

כן, אני יודע: יש אנשים שבאים לים ומעדיפים לשבת על כיסאות, גם אם זה כרוך בתשלום. אין לי בעיה איתם. זה בסדר גמור שהם ייהנו מהים עם כסא, שולחן ורצוי גם כוס בירה. לפעמים גם אני שמח להשתמש בשירותים האלה. זה עניין של פרופורציות. מה שקורה בחופי תל אביב מאז פתיחת עונת הרחצה הזו הוא משל מדויק לאובדן הפרופורציות שמתרחש בחברה ובכלכלה הישראלית, להפרטה הפרועה, להפקעה של נכסים ציבוריים – וחוף הים הוא נכס ציבורי ממדרגה ראשונה – מהידיים שלכם ושלי. רק לשם התזכורת, על זה בדיוק ניטש בזמנו המאבק המפורסם להצלת חוף פלמחים: בפלמחים, למקרה שתהיתם, אין שמורת טבע נדירה או צבאים נכחדים. בפלמחים המדינה תכננה לקחת רצועת חוף מידי הציבור ולהפוך אותה לחוף של מלון יוקרתי. על זה היה המאבק. ומה שקרה אתמול בפלמחים, קורה היום בתל אביב, ומחר עלול לקרות – אם לא כבר קורה ברגעים האלה ממש – בנתניה, אשקלון, ראשון לציון, בת ים וחדרה. הרי לא חסרות אצלנו ערי חוף עם רצועות חול מוזהבות שזכיינים פרטיים לוטשים אליהן עיניים.

לעיריית תל אביב יש הסברים לרוב למה שאתם רואים בתמונה המצורפת, רובם מגומגמים ומביכים: מדברים על גאות ושפל שמקרבים ומרחיקים את קו המים מהשולחנות, על אכיפה אגרסיבית, על כך שפקחים הונחו לדאוג לכל מי שלא ימצא מקום בחוף. נו, באמת. אני מנסה לשמור על נאיביות ומקווה שכל זה התרחש מתחת לרדאר של רון חולדאי, ולא באישורו ועל פי תפיסת עולמו. אם ראש עיריית תל אביב מבין שמדובר בהשתלטות עוינת שהעירייה לא יכולה לתת לה יד, יש לו עונת רחצה שלמה לתקן. סוף השבוע הקרוב הוא זמן מצוין להתחיל.

Aviv67@gmail.com

>> הטור הקודם שלי: איך אפשר להגיד שמקדונלדס זה בריא?

>> השלישייה הקיצונית של הימין נמאסה