דווקא בעזה נמצא הקונצנזוס בין ימין ושמאל

1. מלחמת הוואטסאפ הראשונה

בצה"ל ובתקשורת הממוסדת עדיין מנסים לעכל את התופעה הזו. המהירות שבה מידע (אמין או לא) מתפשט בציבור משנה את כללי המשחק. להגיע למשפחה כדי לבשר על נפילת בנה שעות אחרי שהיא קיבלה את זה בהודעת טקסט זה נורא; להחזיק שידור יום שלם כשאי אפשר לדבר על מה שכל המדינה כבר קראה על מסך הסלולר, זה מביך.

כדאי לשים לב לאירוניה: באופן מסורתי, הציבור מאשים את התקשורת (ולא שאין לו סיבה) בציניות וברדיפת רייטינג, גם על חשבון התחשבות במשפחות ברגעיהן הקשים. אלא שדווקא התקשורת המושמצת היא זו ששומרת כבר שנים על נוהל עבודה מוסכם עם צה"ל, לפיו לא מפרסמים שמות חללים לפני שתהליך ההודעה למשפחות הסתיים בצורה מסודרת. זו אנושיות בסיסית שכולנו, עד אחרון העיתונאים, מחויב לה.

והנה, מתברר שדווקא עמישראל - ההוא שמאשים פעמיים ביום את העיתונאים בציניות - לא רואה עצמו מחויב לכלל הזה, ומפיץ רשימות של הרוגים לכל עבר. אני רוצה להאמין שזה בגלל שרוב האנשים עדיין לא הפנימו שכל בעל טלפון נייד או דף בפייסבוק הוא למעשה כלי תקשורת קטן. שכל טקסט שהם שולחים לשלושה חברים יכול להגיע בתוך שעתיים למדינה שלמה. אנחנו מחזיקים ביד טכנולוגיה שנראית תמימה ואינטימית, אבל יש לה עוצמה אדירה ויכולת התפשטות מהירה. זוכרים את כל הפעמים שישבתם מול המסך הקטן ודרשתם מהעיתונאים קצת יותר אחריות? אז עכשיו אתם האנשים על המסך, רק שהפעם מדובר במסך הקטן-מאוד: זה של הסלולר.

2. גדעון לוי

קחו אוויר. תרגיעו. אולי משהו קר. אם ממש בא לכם לקלל, קחו בחשבון שאלפים כבר עשו את זה לפניכם כך שתהיו מאוד לא מקוריים. אני גם לא מתכוון לפתוח פה מחדש את הדיון על מידת הצדק בדברים הנוקבים שלוי כתב השבוע על הטייסים. אני רוצה להתייחס לעובדה שהטור החריף הזה הציף שוב במלוא חומרתה את הדילמה הקיומית של העיתונאי והעיתונות: אלה שמצד אחד תפקידם להרגיז את הציבור, לאתגר אותו, להטיח את האמת (שלהם) בפרצופו, ומצד שני הם זקוקים לו כדי להתקיים.

כי זה בדיוק ההבדל בין עיתונות לבידור: הבדרן צריך לשמח את לב הקהל. אם הוא יודע לעשות את העבודה, אנשים יקנו כרטיסים. בדרן, לצורך העניין, הוא גם מנחה ריאליטי בפריים טיים של ערוץ מסחרי. החיים פשוטים: השבעת את רצון הקהל? גרמת לצופים לא ללחוץ על השלט? שיחקת אותה.

עיתונות היא ממלכת הפרדוקס. עיתונות טובה, לא מתפשרת, אמורה לספק לציבור עובדות ולהציג דעות שלא תמיד עושות לו נעים בגב. ככל שהעיתון יותר קל לעיכול, ככה הוא פחות ממלא את תפקידו הביקורתי והנשכני בחברה דמוקרטית. ועכשיו נשאלת השאלה: איך אפשר מצד אחד להביא לאנשים את הסעיף עם הקפה של הבוקר, ומצד שני לגרום להם לשלם עבור התענוג המפוקפק הזה?

באווירה הנוכחית ששולטת כאן זה אתגר שהולך ונהיה קשה, על גבול הבלתי אפשרי. לעיתונות מהסוג של 'הארץ' יש סיכוי רק כשבציבור שוררת הבנה עמוקה לגבי חשיבותה של עיתונות ביקורתית, והפנמה שלפעמים עיתונות כזו, מה לעשות, היא קוץ בתחת. ההבנה הזו, עושה רושם, היא נחלתם של פחות ופחות אנשים בישראל של היום, שנשלטת על ידי מטחנת היחצ"נות והתעמולה של 'ישראל היום'. קוראי 'הארץ' שמבטלים עכשיו בזעם את המנוי, עלולים להתעורר מחר למדינה שבה יש ישראל היום ו'בשבע'. כשהם יתחרטו זה כבר יהיה מאוחר מדי.

האירוניה לגבי גדעון לוי, אגב, היא שנראה שבתוך הצבא יש הרבה יותר יכולת להכיל את הביקורת הקשה שלו מאשר בציבור הרחב. אחד הראשונים שפרסם מאמר תמיכה בזכותו של לוי לבקר את הטייסים הוא טייס בכיר בדימוס, תא"ל עמוס אמיר. לוי כותב דברים ברוח זו כבר שנים, מה שלא הפריע לצה"ל להזמין אותו להרצות פעמים רבות בפני חיילים. פעם שאלתי קצין בכיר איך זה מסתדר. "אני עדיין מאמין", השיב הקצין, "באמרה הישנה של 'אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אבל אני מוכן להיהרג כדי שתוכל לומר אותה'". הקצין ההוא, שכבר לא נמצא בשירות, שייך כנראה לדור שהולך ופוחת. בישראל 2014, הרבה יותר אנשים מוכנים לחתום על גרסה מעודכנת של הפתגם הוותיק: "אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר, ואם תתעקש לומר אותה אדאג להרוג אותך".

3. דני דנון

למשך כמה שניות, לראשונה מאז שהפציע בחיים הציבוריים, דני דנון נראה המום. הוא ישב מול המצלמה וספג טענות על כך שהביקורת שלו על ראש הממשלה (בגין השתהות הכניסה הקרקעית) מחלישה את ישראל ומחזקת את החמאס. מר פטריוטיות לא הבין איך זה קורה לו. הוא הרי רגיל להאשים אחרים בבגידה ובתקיעת סכין בגב האומה, ופתאום זה חוזר אליו כמו בומרנג. לא נעים.

אלה כמובן שטויות במיץ עגבניות. הביקורת של דנון ושל אחרים בימין על נתניהו לא פגעה בחוסנה של מדינת ישראל ולא נעליים, ומוזר שאישה ראויה כמו שלי יחימוביץ', שיודעת דבר או שניים על עיתונות ודמוקרטיה, הייתה בין אלה ששלפו את הטיעון הקלוש הזה. הרי מחר, כשנתניהו ילך ויסתבך במלחמה שתקועה בסמטה ללא מוצא, אותה יחימוביץ' תקרא לו לצאת מעזה ואו אז הדנונים והמירי רגבים יטענו שהיא מחלישה את כוחנו מול חמאס. וגם אז זה יהיה קשקוש.

מדינה דמוקרטית דווקא יונקת את עוצמתה מהעובדה שיש בה ריבוי דעות, מחלוקות ורעיונות - כן, גם בזמן מלחמה. מי שרוצה לחיות במדינה שבה כולם חושבים אותו דבר, או לפחות אומרים אותו דבר, מוזמן לקנות כרטיס טיסה לצפון קוריאה. גם סודאן באה בחשבון. בהנחה שהוא יצליח למצוא כרטיס טיסה בזמן הקרוב.

4. עזה: פחות או יותר?

איזו מלחמה מוזרה. בשמאל מאשימים את התקשורת בכך שכל רסיס רקטה וכל קייטנה שבוטלה מקבלים כותרת ראשית, בעוד מימדי ההרס בעזה ותמונות הזוועה של ילדים פלסטינים הרוגים כמעט אינם מוטחים בפרצופו של הצופה הישראלי. חוסר הפרופורציה הזועק הזה גורם לפער בלתי נתפס בין תפיסת המציאות של הציבור הישראלי לשאר העולם, שצופה ברשתות שבהן מותה של משפחה שלמה בעזה נחשב לידיעה חשובה יותר מפגיעה בהיקף ההכנסות של בעל בית קפה בתל אביב.

רק שממש במקביל, הולכת ומתגברת גם טענה הפוכה, שבחלק מהמקרים מגיעה דווקא מכיוון הצבא: לפי הטענה הזו, העיסוק האובססיבי בנעשה בעורף הישראלי מציג את החמאס כמנצח, בעוד הפגיעות הקשות שעזה חוטפת תופסות מקום שולי. התוצאה, לכאורה: החלשה שלנו, חיזוק החמאס. כלומר, באורח פרדוקסלי, כדי להראות כמה אנחנו חזקים וכמה צה"ל מקצץ את החמאס לחתיכות, צריך להראות הרבה יותר ממה שקורה בעזה. בדיוק מה שהשמאל טוען כל כך הרבה שנים, רק מסיבות הפוכות. אמרנו כבר שזו מלחמה מוזרה?

5. אזעקות ברדיו זה הכרחי

בהקשר הזה, של הדיון על זריעת פאניקה על ידי התקשורת, ידידי רביב דרוקר, עיתונאי מעולה שמציל יום יום את כבוד המקצוע, טען השבוע שהדיווח המיידי על כל אזעקה בתחנות הרדיו מיותר. אין צורך, הוא כתב, לאפשר לקריינים להיכנס באמצע משפט כדי לדווח על אזעקה שלא נוגעת לרוב הציבור ושמירב הסיכויים שאיש לא ייפגע ממנה. אם אין נפגעים בעורף, כך דרוקר, אפשר פעם בשעה או בכמה שעות לרכז את המידע ולעדכן מה נפל ואיפה.

אני מוכרח לחלוק עליו. הדיווח החי על אזעקות אכן לא הכרחי מבחינת הסיקור העיתונאי של המערכה, אבל הוא מוגש כשירות חיוני לציבור. רבים ממאזיני הרדיו עושים זאת תוך כדי נסיעה. בקיץ הישראלי נוסעים בדרך כלל עם חלונות סגורים ומזגן, ואם גם הרדיו פועל - בכל זאת, רוצים לדעת מה קורה - אין שום סיכוי לשמוע את האזעקה. ולא רק במכוניות: יש מקומות רבים בארץ שבהם מתקשים לשמוע את הצפירה. עבור ישראלים רבים, ההודעה על האזעקה ברדיו היא תחליף-צופר בזמן אמת. וחוץ מזה היא מספקת שיעור מצוין בגיאוגרפיה לחופש הגדול: תודו שאחרת מעולם לא הייתם שומעים על יושיביה, מלילות ושרשרת.