ד"ר עופר גל. הנה שוב, מודגש: ד"ר עופר גל. השבוע, שנה וקצת מאז הריאיון המטלטל של הילה צור ל"המקור" - שבו גילתה איך נאנסה בצעירותה על ידי אחיה במשך 15 שנים רצופות - הבמאית ענת גורן חשפה שהאח, אותו ד"ר עופר גל, חזר לעבוד לאחר שהושעה מעבודתו הקודמת. נודע לה על כך מאישה אחרת, שזומנה לתור אצל גל והבינה שהשם נשמע לה מוכר. כדי לוודא שהבושה תישאר בצד שהיא נועדה להיות בו, ולטובת כל גולשי גוגל העתידיים, הנה זה עוד פעם: ד"ר עופר גל.
למי שהספיק לשכוח, למרות שזה בלתי אפשרי, במקרה של הילה צור בכלל לא מדובר ב"מילה שלו, מילה שלה". גם האח מודה שהאונס הזה בוצע שוב ושוב ושוב, וניסה להתנצל על כך. אבל כשמוסיפים את הפגיעה המינית לבגידה המשפחתית בצור, לקניית השתיקה שלה, להתעלמות מהעובדה שהיא נכנסה להיריון בנעוריה - מקבלים דברים שהתנצלות אינה רלוונטית עבורם, ואת אחד המסמכים התיעודיים הכי מזעזעים ששודרו כאן. עכשיו תכפילו את זה פי חמישה.
גורן, אביגיל קוש, "המקור" ורשת 13 חזרו אמש לסיפור של צור - הפעם איתה. בשלושה פרקים עם חמש גיבורות, פרויקט "גם אני הילה צור" מנסה לקחת את הזעקה ולעשות ממנה תנועה. האחיות מאיה ואתי, למשל, מספרות איך נאנסו במקביל על ידי אביהן. ולא באופן חד פעמי: מאיה מגיל 6 עד 12, אתי מגיל 4 עד 13. חגית נפגעה בגיל דומה על ידי אחיה, כיום קצין בכיר ברבנות הצבאית. קרין נפגעה על ידי אחיה מגיל 12 עד 26, וכרמלה נלחמת למען בתה, אחרי שדוד שלה (אח של כרמלה) פגע בה מגיל 7 ועד 11. ובדיוק כמו עם צור, אצל כל הנ"ל למעט אחת כבר חלה התיישנות.
בין כל האנסים והמשפחות הבוגדות, חוק ההתיישנות הוא הרשע המכעיס מכולם ב"גם אני הילה צור". בהיעדר אפשרות לבוא חשבון עם הפוגעים במישור המשפטי, צור ושות' נאלצות לסגור את המעגל במישור התקשורתי. לחשוף את השמות בפומבי, להתעמת איתם מול המצלמות, לשים סוף למאמצי ההשתקה הפעילים והסבילים שלהם - שנמשכו ממש עד מועד השידור המקורי של פרק הבכורה, בשבוע שעבר, וגם הובילו לדחייתו. ולמרות המהמורות הזמניות האלה, צוות "המקור" התגבר על שני צווי המניעה שהוצאו נגדו באופן מוחלט.
בגלל פרופיל בינוני בלבד של הסרט עליה, הילה צור עוד לא הפכה לגיבורה הלאומית שמגיע לה להיות. אבל זה לא ממנה להמשיך להיאבק למען שינוי: האקטיביזם שלה בנושא ביטול חוק ההתיישנות הגיע עד ועדות הכנסת, והפרקים החדשים הם מן הסתם ניסיון להמשיך אותו. כי בלי גיבוי מהמדינה, כל מה שנשאר לאחיות מאיה ואתי הוא לרדוף אחרי הוריהם הקשישים, שכבר אינם בקשר איתן, ביציאה מקופת החולים. כפי שקרה עם צור, הסרט נבנה בקרשנדו יציב עד למפגש המצולם בין הנפגעות לפוגעים, שבנוסף להשלמה עבור הנשים מספק גם חוסר אונים עבור הצופים. מעשים כל כך קשים, והתוקפים עדיין מתחמקים.
וישנה, כאמור, הבגידה המשפחתית. אתי מספרת על היום שבו סוף סוף חשפה בפני אמה את האונס המתמשך של אביה, ונענתה בהבטחה שהיא תדבר איתו. "הוא לא הגיע, הערב הזה", היא מסבירה רגע לפני העימות - עימות שבו דווקא האמא תופסת את התפקיד הפעיל יותר, ועדיף לא לפרט איזה תחושות מתעוררות אחרי הצפייה בו. כך גם לגבי האב, שבתיעוד מעימות משטרתי שנעשה איתו בעבר - האחיות פספסו את חוק ההתיישנות בחודשים ספורים - שואל שאלות כמו "איך היא זוכרת אם הייתה חדירה בכיתה א'?", כאילו משהו מהדברים האלה יכול להיות מקובל.
כמו הילה, כמו מאיה וכמו אתי, גם הגיבורות הבאות של "גם אני הילה צור" נראות כמי שמתחילות להיערך עם תשובות לכל ה"מי ידע שזה קרה?", "למה רק עכשיו?", "מה את מנסה להשיג?" ועוד תהיות מרתיחות דם. חמושות בגורן, צור ובעלים מעוררי השראה, הנשים הללו מרגישות איך הן שוב חוזרות להיות ילדות מבוהלות - רק שהפעם הן מעיזות להתעמת עם פני הרוע. פעולות אמיצות מהסוג הזה אולי לא יכולות למנוע את הילה צור הבאה, אבל הן לפחות מגדירות את חוקי המשחק מחדש: במקום שבו החוק היבש מאכזב, יש במאית ומצלמה שיגיעו עד אליך.