ישראל ידעה הרבה סיפורים אפיים ומסתוריים, אבל זה היה אחד הגדולים שבהם: דצמבר 2010, אגף 15 בכלא איילון, התא שבו הוחזק יגאל עמיר - ואסיר ששם קץ לחייו. בודדים ידעו על האירוע, ובודדים עוד פחות ידעו על נסיבות הכליאה. אפילו הסוהרים של אותו אלמוני לא ידעו למה הוא נעצר. במשך שנתיים לא רק שהוטל צו איסור פרסום על הפרשה, אלא גם הוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו של הצו.
היום, בזכות תחקיר ששודר לפני כעשור באוסטרליה - ואולי רק בזכותו - מותר לספר קצת יותר. קראו לו בן זיגייר, והוא היה אזרח אוסטרלי וסוכן מוסד. ובין כל הזהויות שעטה עם השנים, זו שהכי מזוהה איתו כעת היא זו שהוצמדה לו רק כשהפרשה התפוצצה: "האסיר X". סדרת הדוקו החדשה של הילה מדליה ועמוס רוברטס ב-HOT8, שנקראת "המוסד והאסיר X" והפרק הראשון שלה שודר אמש, מנסה לשרטט את כל מה שאפשר לשרטט על האיש שהמדינה הייתה רוצה לשכוח. והיא ניסתה לשכוח, בעזרת שימוש בצווי איסור פרסום דרקוניים, תנאי כליאה שעד היום לא ברור אם היו נחוצים, וצמצום האדם עד שכל מה שנשאר לו זה השם שלו. וגם זה בקושי.
העניין הוא שכשאפשר להגיד כל כך מעט, וכשרוב המעט הזה כבר שודר וסוקר, אולי עדיף לא להגיד כלום. "המוסד והאסיר X", ששלושת פרקיה נשלחו מראש לביקורת, ממש לא חייבת להביא איזו תגלית או פריצת דרך - אבל היא צריכה להביא משהו. זה יכול להיות באופן פריסת הסיפור, בזהות המרואיינים, אפילו בעשייה הקולנועית, רק שיהיה משהו. ולא בטוח שיש: בין כל המרואיינים, הכי קרוב שהיוצרים מצליחים להגיע לזיגייר הם עורך דינו ובכיר במוסד שעבד איתו (ומגולם על ידי שחקן מטעמי חשאיות). אף אחד מבני המשפחה, ואף אדם נוסף שיספר מה עבר עליו באותן שעות מכריעות. סירוב של משפחה להתראיין כמובן לא אומר שיש לגנוז את הדוקו, אך הוא אמור להיות תמרור אזהרה עוד בשלב התחקיר. רגע לפני שמבינים שהסדרה מדברת הרבה בלי להגיד כלום.
מעבר לפוטנציאל המפוספס, שכנראה נגרם בשל אי שיתוף פעולה מצד המדינה והמשפחה, "האסיר X" מקרטעת גם בתור עוד סדרת דוקו מן המניין: היא ארוכה מדי (בפסטיבל ירושלים היא דווקא הוקרנה בגרסת סרט מקוצרת), מפוזרת מדי (מכריו של זיגייר מימיו בקיבוץ לא ראויים לסינק של יותר מדקה וחצי) - וברגעיה המקוממים אפילו מרגישה קצת נצלנית. הרי אין פה שום חסד עם האדם עצמו, למעט עדות של חבר שכבר בזמן אמת התריע שלזיגייר אין את המבנה האישיותי הנכון לתפקיד. ובמקום לעשות צדק עם האיש שכנראה לא היה צריך להגיע למקומות שהגיע אליהם, מדליה ורוברטס רק מעניקים עוד חשיפה לחובבי מצלמות מתבקשים, כמו עורך הדין או העיתונאי רונן ברגמן, ומסייעים בעקיפין ליחסי הציבור של המוסד, שמקבל עוד פמפום של מסרי "רב הנסתר על הגלוי" האהובים.
וזה לא שהלב של מדליה ורוברטס איננו במקום הנכון, במיוחד כשהשניים מציפים שאלות על אחד המרכיבים האבסורדיים ביותר של הסיפור: הרצון של המוסד לצנזר סיקור תקשורתי בארץ של שידור באוסטרליה. כך, וממש לא בפעם הראשונה, שוב עולות ספקות על הפער שבין שיקולים ביטחוניים לבין הנוחות של הגופים הכי חזקים במדינה. אבל המרכיב הזה, עם כל המשמעויות האנטי-דמוקרטיות הנרחבות שלו, הוא שולי ביחס לסיפור של זיגייר עצמו. וכשכל מה שמותר לספר על נסיבות המעצר שלו נדחק לשלהי פרק הסיום, וגם אז ממחזר את מה שכבר נחשף בעבר, מדובר בפספוס. הגיעה לזיגייר עבודה עיתונאית משמעותית בהרבה - ואם לא לו, אז לפחות לנו.