"שאגות שמחה שהיו תקועות ארבעה חודשים": אחרי 129 ימים בשבי חמאס, פרננדו סימון מרמן ולואיס הר חזרו הביתה מלב רפיח - במבצע שעולה על כל דמיון. ימים ספורים אחרי המבצע, מפקד הימ"מ, שפיקד מהחמ"ל על כל צעד, מתיישב מול אילנה דיין ומדבר: "זו המשימה של חיינו. גם במחיר חיים שלנו - וזה מה שקרה בפועל".
תת-ניצב ח', מפקד הימ"מ, הכין את עצמו במשך יותר מחודש למשימה החשובה ביותר של היחידה. הוא כבר היה במאות חפ"קים, אבל אף אחד מהם לא משתווה לחפ"ק בלילה ההוא. "ברגע שפרצו לתוך החדר, היו לוחמים שהתפקיד שלהם היה למשוך את החטופים ולשכב עליהם עד שהלחימה נגמרת - וזה מה שהם עשו", הוא מספר. "הם חטפו אש מאסיבית מאיתורים סמוכים. אמרו להם: 'באנו לקחת אתכם הביתה'. צעקו כדי שיבינו שזה באמת חיילים, כי היו שם פיצוצים".
זה הרגע שאומרים היהלומים בידינו?
"כן, היהלומים בידינו. אנחנו שומרים עליהם".
תנ"צ ח' יזכור כל שנייה במבצע הזה עוד שנים רבות. הכול התחיל במידע מודיעיני מדויק שמביא השב"כ לגבי הבית שבו הוחזקו שני החטופים. בעקבותיו, החלו בימ"מ אימונים אינטנסיביים שמטרתם להכיר כל פרט על המקום. "מבחינתי, העבודה על היעד זה היה הדבר הכי חשוב כדי להבין שזה אפשרי, העבודה על המבנה", תיאר.
בלילה שבין 11 ל-12 בפברואר הוא ישב בחפ"ק עם הרמטכ"ל וראש השב"כ וצפה בלוחמים שהחלו בתנועה רגלית. השקט במופתי. "אתה יכול לבנות את התוכנית הטובה ביותר, אבל מספיק שהלוחם הבודד הגיע, ושהנשק שלו פגע באיזה כיסא שנמצא ליד - והפסדת את האירוע", הוא מסביר.
מפעולה חשאית למבצע גלוי
בשעה 1:49 בלילה השקט הופר והמבצע הופך לרועש מאד. "היה פיצוץ מקדימה, פיצוץ מאחורה ועוד כמה פיצוצים מסביב", הוא שחזר. "זה גרם להם לנסות להבין מה קורה. אלה היו עשר השניות שבהן היו צריכים להיכנס פנימה ולמשוך את החטופים. אם לא היינו שמים ידינו על החטופים בעשר השניות הראשונות, המחבלים היו מתעשתים והיינו נכנסים לקרב בעייתי מאוד".
"נקודת ההכרעה זו הנקודה שממנה אני יודע שהאויב לא יכול לנצח אותי", הוא מסביר. "הכול תלוי בי. במקרה של רפיח הייתה נקודה שבה, מבחינתי, היינו קרובים לבני הערובה יותר מאשר המחבלים. זו נקודת ההכרעה. מה שהפריד ביני לבין המחבלים זו דלת. מה שהפריד בין המחבלים לבין החטופים זה שתי דלתות. וזו נקודת ההכרעה".
בשלב הזה השכונה כולה כבר מתעוררת. הכוח במעגל החיצוני מוצאים עצמם בחילופי אש כבדים. הכוח שבפנים מחסל 3 מחבלים. עכשיו צריך לחלץ את החטופים שנמצאים בקומה השנייה. הלוחמים מורידים את החטופים בחבלי סנפלינג. נציין, שני גברים בני 60 ו-70. "לקחנו את זה בחשבון", הוא מבהיר. "הבנו שהרחוב הרבה יותר מסוכן מאשר להוריד אותם על חבל".
הוא מתאר את הרגעים המרגשים בחפ"ק: "היו שאגות של שמחה. זה חפ"ק משותף שלנו ושל השב"כ. של היחידות המבצעיות של השב"כ. אין מה לעשות, זה מעין התפרצות של שמחה שכאילו הייתה תקועה ארבעה חודשים. מישהו רצה להוציא את זה החוצה".
האובדן הגדול של המפקד הנועז
איש כמעט לא יודע איזה מטען הוא עצמו נושא כל הזמן הזה. לפני 4 חדשים ח' איבד את בנו, לוחם שב"כ, שיצא לבלות במסיבה. שם הוא נהרג, כשניסה להגן על חבריו. האבא המשיך לפקד על כוחותיו בעוטף במשך כל אותו יום, והבן, הוא מגלה עכשיו, ליווה אותו, גם השבוע.
"בבוקר של המבצע הלכתי לבית העלמין וישבתי שם. ישבתי שם איזה רבע שעה – עשרים דקות, ואני אומר לעידו תודה. לבן שלי".
למה דווקא לעידו תודה?
"הרגשתי שהוא שומר עליי. הרגשתי שגם הוא וגם תשעת הנופלים (תשעת הלוחמים של הימ"מ שנפלו ב-7 באוקטובר) נמצאים מעלינו, שומרים עלינו".