הסיוט המפורסם ביותר בעולם עוסק בעירום. אתה עומד על דוכן הנואמים, כל העיניים נשואות עליך, אבל אתה לא לובש כלום. את מגיעה לבית הספר, לחוצה לקראת מבחן במתמטיקה, ופתאום שמה לב ששכחת להתלבש. אנחנו יודעים שזו אולי הקלישאה השחוקה ביותר שאפשר לדקלם על ספת הפסיכולוג, אבל הלילות האלה בהם התעוררנו מהשינה שטופי זיעה קרה אחרי ששוב הופענו בחלומינו לשיחה אצל הבוס ואיכשהו נותרנו בלי בגדים - מרגישים כמעט אמיתיים.
עירום הוא דבר מאוד מאוד מפחיד. הוא מטאפורה מסויטת למצבים בהם אתה נטול הגנה. לפעמים הוא זיכרון מוחשי מדי לאצבעות מלגלגות שהופנו בגן ובבית הספר. יש לי איזו חצי תיאוריה, לא לגמרי מבוססת, לפיה עבור אנשים שסובלים מדימוי גוף נמוך, העירום מתחיל עוד הרבה לפני שנושרים הבגדים. יש אנשים שהליכה ברחוב הומה אדם, שלא לדבר על חוף הים, היא מבחינתם עירום מלא. הם כל כך מיואשים מאיך שהם נראים שרק המחשבה לצאת מהבית, ללמוד, לעבוד, להתראות עם אנשים, לחיות - היא מבחינתם שיתוף פעולה יומיומי עם חלום הבלהות הישן.
למה זה קורה? אני לא יודע. הקיטורים השכיחים על הסגידה ליופי, על תרבות הפוטושופ ועל הקלות בה שנאה עצמית יוצאת מכלל שליטה - הם כולם נכונים. העולם באמת מתאכזר אל כל מה שלא מושלם, ובמקום לחשוב על איך לתקן עוולות, אנחנו סופרים קלוריות לבנותינו המתבגרות. התוכנית "בעירום מלא" לא שמה לעצמה למטרה לתקן את העולם כולו, רק להחזיר כמה עולמות קטנים ופרטיים לפרופורציות הנכונות. זה דומה לשיחת דירבון שחבר או חברה קרובים עושים לך כשאתה מרגיש רע; מטיפים לך שהגיע הזמן לקום על הרגליים ולהפסיק לשבת בבית, לשנוא את עצמך, לרחם על עצמך ולהגדיל עוד יותר את החור הזה בבטן. אלא שבתוכנית מנוצל היטב כוחה של הפקת טלוויזיה, ושיחת העידוד הזאת הופכת למעשה למסע מתוכנן היטב, לקראת החזרה לעצמך, שבסופו אולי נצליח להביט במראה ולדעת שבבואתנו לא מושלמת, אבל אי אפשר להמשיך ולהאשים אותה בכל מה שלא מסתדר.
והעירום, אגב - הוא עדיין מאוד מפחיד. ואיש לא טוען שאם נאזור את כל האומץ הדרוש כדי להתפשט, הרי שמצאנו את הנוסחה לאושר. אבל בסופו של תהליך איטי ומשמעותי, העירום הזה יכול להיות חגיגת ניצחון קטנה ונעימה. כי כשהסיוט הכי גדול הופך להחלטה מודעת, כשמתעמתים עם רוחות הרפאים ומלטפים את אותו רוטוויילר מרייר שאורב מעבר לפינה - נראה לי שהכל קטן עלינו.
