אתמול היה יום האישה הבינלאומי ולא הרגשתי שיש לי הרבה סיבות לחגוג. בדיוק גיליתי משהו על מישהו מהעבר שלי שהעמיד אותי מול ראייה חותכת שאותה כל החברות שלי ידעו לאבחן באותה חדות - נשים, בהכרח, נאבקות יותר. זה טלטל אותי כאילו אני לא מודעת לזה כבר כמה שנים טובות, בערך מהשלב שבו תחושות ששייטו לי במחשבה התחילו לקבל אופי וצורה, פתאום היו מילים ומושגים והדברים שהרגשתי הפכו להיות מעוגנים במציאות שבה יש להם שמות: אונס, מיזוגניה, אפליה.
"ראית את המערכון על רייפ רום?", מישהי שאלה אותי ומהאצבעות ברגליים הרגשתי שוב את התחושה הזו שמתפשטת, מעקצצת, מסמנת לך שתכף תיתקלי במשהו שיכאיב לך, שיזכיר לך עוולות שנעשות מדי יום לבנות בדיוק כמוך, יותר או פחות. התחושה הזו שבה את מעבירה את העיניים על דפי אינטרנט ופתאום הכותרות האלו מסמנות לך מהצד על גבר שרצח את אשתו או אבא שאנס את בתו. בהיותי אדם שמעלה על נס את הבריחה מהמציאות, גם אם לשעה אחת בלבד, אני גם אדם שמשחק בחדרי בריחה. שתי כאפות במחיר של אחת.
אבל למרות שכבר התחלתי לדמיין איך מה שאני אמורה לראות עכשיו אמור להכעיס ולקומם אותי, זה לא קרה. רק נאלמתי דום מול מערכון שתיאר בנוקשות מציאות נוקשה לא פחות. לא הייתה כאן בדיחה מצחיקה על חשבון עובדה מכעיסה, מדובר באוסף של מקרים ופרשיות שנרשמו לפני כולנו השנה ברשימת העוול הבלתי נגמרת של מקרי אונס, אלימות, שיפוט מוטה וחוסר צדק שבהם נשים נרשמות מהיום שבו נוצרו.
"דה רייפ רום", קוראת כותרת המערכון שבו ליאת הר-לב ושני כהן הן חברה שמפתיעה חברה באטרקציה הסחית אך לגיטימית כל כך שהיא חדרי בריחה. הפעם את לא בורחת ממומיה היפותטית ששבה לחיים ממימד אחר כדי לרדוף אותך כד ליציאה מהחדר, הפעם את מוקפת בגברים, סתם גברים: בוסים, חברים, נהג המונית או איש ההייטק או בן הדוד ההוא שמישהי מהעבודה הכירה לך. אלו לא זקוקים לתחפושת או עלילה בדיונית כדי להתנהל בעולם שלך כנושאי איום ממשי, הם סתם צריכים להיות גברים. סוג מסוים של גברים שגם אחראי לזה שאחת מתוך שלוש תממש בחייה את האיום המצמית ביותר עבור בת אדם - אונס - גם אם היא לא הודתה בכך, כפי שמציינים במערכון. לא משנה כמה פעמים אתקל בנתון הזה, לעולם לא אצליח להתרגל אליו.
מאופק בוכריס ועד אלון קסטיאל, מניסן סלומינסקי ועד משה איבגי - בין הצמתים של פרשות האונס וההטרדה שהרכיבו את השנה החולפת, האנשים של "ארץ נהדרת" שזרו את העלילה של חדר הבריחה האיום הזה. היכן שהזמינו אותך להרגיש בבית אבל בעצם להתפשט לתחתונים, לשתות משהו אבל בעצם להתעלף מסם אונס ולאבד הכרה. אז אונס זה לא מצחיק, הזדעקו מלא אנשים ברשת. והם צודקים. האימה, המובנית בדי.אן.איי שלך מעצם היותך אישה, שבה בכל יום בחיים, עם רדת ערב, אנחנו הופכות מבנות אדם שמתהלכות בעולם לקורבנות, טרף שעוד לא יודע ומתי איך יפגוש את הטורף שלו אך יודע שזו אפשרות ממשית לגמרי, כמעט שכיחה מדי.
ובאמת, אפשר להגיד הרבה דברים על המערכון של "ארץ נהדרת" אבל מצחיק הוא לא. הוא עצוב, הוא מתסכל, הוא מכאיב - אבל הוא גם מזכיר לנו שאין עדיין צדק, שהדרך לא רק שהיא ארוכה, היא אפילו לא סלולה במקומות שבהם היא חייבת להיות סלולה - בעבודה שלנו, במשטרה שלנו, בצבא ששולחים אותנו אליו, בדבר הזה שאנחנו אמורות לקרוא לו בית. אבל הוא גם מזכיר שיש אנשים נוספים במאבק הזה, שגם הם מחכים ליום שבו הרעות והחולות יהפכו לדפים בספר של היסטוריה רחוקה, שבו אנשים יקראו ולא יאמינו שפעם העולם היה מקום שבו גבר שאנס, ואף הודה בכך, יצא עם הורדת דרגה (אחת!) בלבד. הוא מזכיר שצריך וכדאי וחשוב להסביר ובדיוק כמה מופרע ולא הגיוני המצב הזה שבו כל חדר שבו אישה נכנסת אליו, מהווה עבורה רייפ רום ממנו עליה לצאת בכמה שפחות נזק. אז זה באמת לא מצחיק וזה אפילו בלתי נסבל לדבר על זה אבל אנחנו צריכים לדבר על זה, כל הזמן, כמה שיותר ובעיקר - אנחנו צריכות לדעת שהמאבק הוא שלנו אבל יש יותר מדרך אחת להתגייס אליו, שאנחנו לא היחידות שמגויסות אליו כי אחרת, העולם הזה הוא לא דבר להיאבק עליו.