עבודה חדשה. בחודשיים הראשונים אל תצפה לחוש ממומש או מאושר. אתה בתקופה מלחיצה של הסתגלות חברתית, חפיפה ולמידה, אין לך עם מי לאכול צהרים וככל הנראה הבכת את עצמך בשתי ישיבות לפחות. ולכן, בתקופה הזאת, עדיף לא לעצור ולהרהר ברגשות שלך, כדאי לזכור שלכולם קשה בהתחלה ושזה בסדר גמור. ועם זאת, אם אחרי חצי שנה אתה עדיין אומלל – כדאי כבר לעצור ולנסות להבין למה.

להשאיר או למחוק את Sent from my iPhone או נשלח ממכשיר ה-Samsung שלי. דילמה שרבים נדרשים אליה בבואם לענות למייל עבודה דרך הסלולרי. מצד אחד, אם הבוסים רואים שענית מהטלפון הם מתרשמים מהמחויבות שלך, אתה האדם הזה שעונה מכל מקום. מצד שני, אם אתה מוחק הם יניחו שאתה עדיין במשרד, וזה אפילו הרבה יותר מרשים. כנראה שבסופו של דבר זה תלוי בעיקר בשעה. אם אתה מאחר לעבודה או שיצאת מוקדם או שאתה יפני – תמחק כדי שיחשבו שאתה במשרד. אם השעה תשע בערב – תשאיר בכיף.

עשר בלילה, הבוס מתקשר אליך עם רעיון לפרויקט חדש.

  1. רעיון מדהים, בוא נשוחח לפרטי פרטים במשך חמישים דקות עכשיו שלאחריהן אתיישב ואנסח מסמך וורד עם עיקרי הדברים.
  2. נשמע ממש מעניין, קצת קשה לי לשמוע כי אני מחוץ לבית, אולי נשב על זה מחר על הבוקר?
  3. השעה עשר בלילה ואני לא בעבודה עכשיו, אני מרגיש שאתה מזלזל בפנאי שלי ואשמח אם שיחות העבודה יתנהלו בשעות העבודה או במיילים.

התשובה הנכונה היא, כמובן, 2. להגדיר גבולות זה חשוב וזאת זכותך, עדיף לעשות זאת באופן אלגנטי ולא תוקפני. אם זה חוזר על עצמו מדי ערב, לגיטימי לבקש מהבוס לעבור למייל או לוואטסאפ שמהם תתעלם עד הבוקר.

אל תגנוב קרדיטים. פשוט אל. לא משנה מה הנסיבות המקילות. במצב שבו גנבו לך, לתבוע קרדיט על רעיון או עבודה שלך זה קצת יותר מסובך: מצד אחד אין דרך אלגנטית לעשות את זה ומצד שני אין לך ברירה, רק ככה מתקדמים. דרך מביכה אבל סבירה לעשות זאת: בעזרת סטטוס פייסבוק פומבי ומשתפך שמתחיל במילים "לפני כמה חודשים היה לי רעיון, אני רוצה להודות לכל האנשים שעזרו לי להגשים אותו". עדיף שיחשבו שאתה טיפה פושר (אוקיי, "פושרית", כי זאת תכונה שמוצמדת לנשים ונראית טבעית ואגבית על גברים) מאשר שמישהו אחר יקבל מחמאות על עבודה שעשית.

תמיד תחשוב על התפקיד הבא שלך. קל מאוד להישאב למטלות היומיומיות, לקום מהמחשב רק כדי להכין קפה ולמות קצת יותר מבפנים בכל יום. מורקמי כתב פעם שכל אדם צריך לראות מולו הר שעליו הוא רוצה לטפס, וזה מלמד אותנו שני דברים:
א. צריך מדי פעם לעצור ולזכור מה אתם מנסים להשיג בעבודה. להתקדם לתפקיד בכיר יותר? להתעסק בדברים מעניינים? לעשות את המינימום? לחתוך הביתה מוקדם? הכל לגיטימי לגמרי, רק תחליטו, תשננו ותפעלו בהתאם.
ב. לצטט את מורקמי עושה רושם אבל מוציא אתכם קצת פלצנים.

יש שני סוגי בוסים. אלה שדורשים שתעדכנו אותם על כל דבר, ואלה שמתעצבנים כשאתם מעדכנים אותם על כל דבר. יש גם בוסים שמשלבים בין שני הז'אנרים - דורשים שתעדכנו ומתעצבנים כשאתם עושים את זה. אותם צריך לשרוף.

האם מנסים לדפוק אותי בחוזה? התשובה היא כן, תמיד. תעבירו את החוזה דרך עורך דין. לא צריך את וינרוט, מספיק אחד שמתמצא בדיני חוזים. זה שווה את הכסף.

סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, זה שאומר שגם את אתה מתפטר אתה מקבל את מלוא הפיצויים שלך. דרוש אותו בחוזה.

הדרך לנצח ישיבות: להקשיב, לאכול גלילית אחת בדיוק, וברגע שכולם מגיעים למבוי סתום להגיד "בואו ניקח שנייה צעד אחורה ונראה מה אנחנו רוצים לעשות כאן", או "רגע, אנחנו שואלים את השאלות הנכונות?" או "האם זאת באמת הפלטפורמה?". אף אחד לא ישים לב שאין לך מושג על מה אתה מדבר. אפשרות נוספת: להיות שתקן, שקול וחכם מאוד.

איך להשיג העלאה? קודם כל לבקש. בחר תקופה שבה אתה חזק ונוכח, אחרי פרויקט מוצלח או סתם כשכולם מחבבים אותך כי הצחקת אותם בישיבה. דאג ליום שבו הבוס שלך במצב רוח טוב, אם תכננת לגשת אליו ושמעת אותו צורח על מישהו, חכה קצת. דרך חלופית היא לקבל הצעה ממקום עבודה אחר, גם אם זה מקום שאתה ממש לא מעוניין לעבוד בו, ולמנף אותה להעלאה במקום העבודה הנוכחי. גם אם לא עשית את זה, עדיין טוב שהבוס שלך ידע שיש לך הצעות ממקומות אחרים, דאג שהוא ישמע על זה ממישהו אחר ותקווה שזה ילחיץ אותו.

אלא אם אתם עובדים בחברת הייטק, תהיו נחמדים לכל עובד שעושה משהו טכני.

איך להתלבש לעבודה? ברוב המקומות בארץ אין קוד לבוש ועדיף, בימים הראשונים, פשוט להבין מה מקובל ואז להתאים את עצמך. אם כולם הולכים שם עם כפכפים ושורטס אל תלבש חליפה ולהיפך. כאילו, אל תסרס את האינדיבידואל הייחודי שהוא אתה, מותר לך לבטא את עצמך, ועדיין - שמור את וואנזי חד הקרן שלך לבית. כמובן שאם אתה בן 35, בתפקיד ניהולי ומתחתיך עשרה אנשים בני 22, אל תתלבש כמוהם. זה מחליש ופתטי.

האם להתחבר עם הבוס? תלוי. אם הבוס שלך נחמד ומגניב אז לך על זה. כיף להיות קרוב לבוס, זה יכול לעזור בקידומים והעלאות, אבל המחיר הוא שאתה עלול להיתפס חנפן ולהיקלע לקונפליקטים עתידיים שבהם, ככל הנראה, תפסיד.

אתה פרילאנס. באסה לך. כולם ינסו לנצל אותך בכל דרך, שמור על עצמך. זכור שמקום עבודה שלא מוכן להתחייב ולקחת אותך כשכיר, לא יכול לדרוש גם ממך מחויבות. לא משנה כמה זה מעצבן את הבוסים, מותר לך לעבוד עם מי שאתה רוצה.

אירועי חברה. אתה לא יכול להיות זה שתמיד מבריז. תגיע ותוודא שראו אותך, אחר כך תוכל לחתוך מתי שתרצה. זה תקף גם לגבי מה שמכונה "ימי כיף", שקרויים ככה בגלל ש"יום שלם שבו תיזכרו שיש דברים גרועים אפילו יותר מלהיות בעבודה" היה ארוך מדי.

כמה לשתות באירוע חברה? מספיק כדי שיהיה לך כיף, לא מספיק על מנת שידברו עליך למחרת. אם קשה לך לעצור בזמן, עדיף לא לשתות וזהו. גישה נוספת: תעצור לפני שאתה מפסיק להרגיש את החניכיים.

את מי להזמין לחתונה שלך? את הבוסים, כי אין לך ברירה. וגם את מי שבא לך להזמין ואת מי שתתפדח לראות אחרי זה במסדרון אם לא הזמנת. לוויות עובדות על אותו עיקרון: אם קרוב משפחה בדרגה ראשונה של קולגה נפטר, אתה צריך ללכת אם אתה הבוס שלו, אם הוא חבר שלך ואם תתפדח אחרי זה לראות אותו במסדרון אם לא היית. אם המת הוא סבא/סבתא, אפשר להסתפק בוואטסאפ.

רומנים בעבודה. אם מדובר בקולגה מקבוצת השווים שלך, אין עם זה שום בעיה. כלומר, חוץ מהקטע הזה שמתישהו תיפרדו ואז תצטרכו להמשיך לראות זה את זה כל בוקר וזה מחריד. אם מדובר בבוס/ית, עזבו, יש סיבה לכך שקיימים חוקים נגד הטרדה מינית ואתם רק תפסידו פה. ההמלצה, בגדול, היא לא לממש ולחכות שיעבור לכם, זה לוקח בערך חודשיים. אם מדובר בעבודה זמנית שאתם שונאים אין שום בעיה לשכב עם כולם ולהתפטר.

כמה באמת עובדים בעבודה? 50% מהיום אמורים להיות מוקדשים לעבודה, 20% לפייסבוק, 20% לרכילות, 5% לארוחת צהרים ו-5% הנותרים - שונות. יהיו ימי עבודה שלא תעבוד בהם. זה קורה. אתה תתברבר ותקשקש ואולי תרגיש קצת רע עם זה, יעבור לך. נסה לכוון לממוצע שבועי הגיוני, ובכל מקרה אל תהפוך לבטלן של המשרד, אתה תשנא את עצמך קצת על זה, ובצדק.

אל תבקש מאף אחד להכין לך קפה. אם מציעים, אפשר להסכים.

עבודת משמרות. אם אתה מכיר את הקונספט של סידור עבודה שבועי, בטח נתקלת במושג "אילוצים". מהם אילוצים? חתונה של חבר – אילוץ. עונה חדשה ל"מראה שחורה" – לא אילוץ. זקוקים לך בדחיפות ויש לך תור לשיננית? תעשה מאמץ ותדחה את התור. זקוקים לך בדחיפות ויש לך תור לנוירולוג שאתה מחכה לו כבר חודשיים? יסתדרו בלעדיך. תהיה הגיוני בבקשות שלך בסידור העבודה ובכלל, אל תהיה זה שתמיד מבקש מאנשים להחליף ואף פעם לא מחזיר.

חופשות מחלה. כן, כולם חושבים שאתה משקר, ולא, עדיין אל תבוא לעבודה חולה. כמו שכולם יודעים, ההגדרה של "מחלה" משתנה מאדם לאדם ובינינו, אם אתה במצב לראות סדרות אתה יכול לענות גם על כמה מיילים דחופים בטלפון. הנה כמה חוקי יסוד:
הנגאובר: לא מחלה.
דלקת בעין: לא מחלה, אבל אל תגיע כי אתה מדבק וכי זה מגעיל.
צינון: קח כדור ולך לעבודה.
חום/דלקת גרון: תישאר בבית כי אתה גם מדבק וככל הנראה גם בלתי נסבל.
הריון: לא מחלה אבל יחליקו לך על הכל, תחגגי. אם את יוצאת לחופשת לידה שבועיים לפני הזמן, קחי אותה בצורת ימי מחלה כדי שעדיין תישאר לך חצי שנה שלמה. על לא דבר.

האם לדבר עם אחרים על השכר שלי? מעגל השתיקה הזה פועל נגדנו, שיהיה לכם ברור. עדיף למערכת שהעובדים לא ידעו כמה כל אחד מרוויח, מדובר בכלי הכי יעיל לדיכוי. ולמרות זאת, מדובר בנושא רגיש שמערב כמויות עצומות של אגו, כך שלרוב הוא גובר על השאיפה לסולידריות. 

עזבת מקום עבודה וקיבלת פיצויים? אלא אם כן אין לך ברירה, עדיף לך לא לבזבז אותם.

שוקולדים מחו"ל. תמיד תביא. לא משנה עד כמה זה נראה לך דבילי או אם אתה שונא את כולם, תוציא כמה דולרים על שקית m&m's. פרצל או חמאת בוטנים, אם אפשר. שימו לב שבסביבת עבודה צעירה טובלרון לא יתקבל בעין יפה, מארז סלבריישן זה נדוש אבל תמיד עובד, אוריאו בטעמים שאין בארץ זה שיחוק ואם אתה חוזר ממקומות משונים, נגיד יפן, מצופה ממך להביא חצי סופר.

ארוחות צהרים. בעבודה, כמו בחיים, לפעמים צריך להפטר מאנשים. אם נקלעת ללאנץ' קלאב משעמם שאתה רוצה להיחלץ ממנו, נסה למסמס אותו בהדרגה. תגיד שאתה עסוק ותאכל מול המחשב, תביא אוכל מהבית או תעמיד פנים שיש לך תכניות. מתישהו כבר יתרגלו לכך שאתה לא חלק מהחבורה ותוכל להתחיל מחדש עם אנשים אחרים. יזכרו לך את זה, ישנאו אותך קצת, אבל זה שווה את הזמן שקיבלת במתנה.

עשרה שקלים לחגיגת יום הולדת. תן רק למי שאתה אוהב.

הלכות מיילים. אל תעשה reply all, זה מציק ואתה לא שנון כמו שאתה חושב. אל תעשה ריקול למיילים, זה לא עובד ואתה יוצא חסר פאסון ונואש. לכתב את הבוס ב-CC זה לגיטימי במקרים מסוימים, אבל קחו בחשבון שזאת הכרזת מלחמה על הצד השני וגם קצת מחליש אתכם, נסו לפתור את הסיטואציה בדרכי שלום/מלחמה לפני שאתם רצים להלשין. BCC לא לגיטימי אף פעם, זה נכלולי, כמו לדבר עם מישהו בדיבורית בלי להגיד לו שאתה עם אנשים.

אנחנו כבר לא בצבא. אין שום סיבה להמשיך להשתמש בז'רגון שכולל מילים כמו "פקודים", "חיילים", "ילדים", "ראש קטן", "ראש גדול", "מנצנץ" או "גימלים". אל תקרא לקבוצת עובדים במקום העבודה "ניגרים" או "כושים" (ובאופן כללי לאף אחד בחיים), גם אם זאת סתם מטאפורה לעבודה שחורה. פשוט אל.

ריכולי עבודה. אל תהיה הרכלן המשרדי, אבל תתחבר אליו כי ידע זה כח. וכי זה כיף.

תהיה נחמד לאנשים חדשים. זה ממש חרא להיות חדש.

רגשות וחולשות. זה בסדר להיות בן אדם, כולנו בוכים בשירותים בעבודה. ועם זאת, חכה שנה עד ההתמוטטות הרגשית הפומבית הראשונה שלך. כי זה מגיע עם תג מחיר ומדי פעם עדיף להזכיר לעצמך שהאנשים האלה שאתה מבלה איתם כל היום הם קולגות, לא בהכרח חברים.

פגישות. אל תקבעו פגישות לפני תשע בבוקר, לא אחרי ארבע אחר הצהרים ולא על שעת ארוחת צהרים, כולם יהיו רעבים וישנאו אותך. אבל, אם את אמא, לקבוע את הפגישות שלך בתחילת היום או בסופו דווקא יכול להיות יתרון, ככה אף אחד לא ממש יודע מתי את מגיעה או הולכת.

תני הזדמנות לאחרות. וגם לאחרים, פשוט נוטים להעניק לנשים פחות הזדמנויות ולכן עבורן זה משמעותי יותר. תראי איפה את יכולה לעזור למישהי חדשה ממך להתקדם, את יכולה להיות זאת שפותחת לה דלתות. ובכלל, מגיע הגיל שבו אדם אמור לפרגן לצעירים ממנו, גם אם זה עולה לו בדם.

לאף אחד לא אכפת מה קרה בעבודה לפני ארבע שנים ואיזה מסיבה עשו לכם באילת ואיך פעם היה כסף. חסוך מאנשים את המור"קים שלך.  

אל תפתחו עין על אימהות. נכון, הן יוצאות מוקדם ואתם תקועים במשרד עד שש, אבל הן הולכות לעבוד הרבה יותר קשה מכם בשעות הקרובות. יום אחד תבינו.