מחקר חדש שפורסם לאחרונה בארה"ב ניסה לברר מה הנטיות של המעסיקים לקבל נשים לעבודה. במחקר נבדקו 500 מנהלי כוח אדם, כשמחציתם היו נשים, והציגו בפניהם תמונות של נשים. נשים בגילאים שונים, במשקל שונה, מגזע שונה. הנחקרים נתבקשו לתייג את הנשים לפי הרושם הראשוני שעולה מהתמונה בפרמטרים הבאים: מקצועית, לא מקצועית, אינטיליגנטית, חרוצה וכו'.
מלבד התיוג שהיו צריכים לתת לעובדת, הם נתבקשו לבחור 5 נשים שהיו מעסיקים רק על סמך התמונה. רק 15% מהמנהלים ומהנהלות בחרו להעסיק אישה שנראתה כבדת משקל, 20% אמרו שהיא עצלנית, לא מקצועית וחסרת בטחון, וכל זה בלי שידעו שום פרט על אותה האישה. התמונה של האישה המבוגרת יותר אמנם קיבלה תיוגים "נעימים" יותר, כמו "מקצוענית", אבל רק 29% רצו להעסיקה.
בהמשך ישיר למחקר, באולפן התארחה ליטל אלפרין, שסיפרה כיצד לא התקבלה לעבודה על סמך המראה שלה בלבד: "הגעתי לראיון עבודה רגיל לגמרי, עבר בסדר גמור ופשוט אמרו לי שאני מגיעה ליום הדרכה נוסף, שהתברר בסופו של דבר כיום מיונים, ואחרי חצי שעה בלבד הוציאו אותנו", משחזרת אלפרין, "כמישהי שהתראיינה לכמה מקומות עבודה בעבר, אני יודעת שאם רוצים באמת למיין אותך זה משהו שבוחנים בסימולציות או בדינאמיקות קבוצתיות. לא בחצי שעה כשאת יושבת בחצי גורן ובוחנים איך את נראית. יצאתי בתחושה רעה, הרגשתי מושפלת, כאילו משהו בי לא בסדר"
מישהו אמר לך ישירות מה הסיבה שלא התקבלת?
"בהתחלה זה לא היה כל כך ברור, פשוט יצאנו אחרי חצי שעה אני ועוד 7 בנות. אמרו לנו שאנחנו לא מתאימות אבל שלא נרגיש רע עם עצמנו, שזה לא אנחנו. מיד התקשרתי לאחותי שהיא סטודנטית למשפטים, אני מהמקום הפגוע בכיתי כי זה היה נורא כואב והיא ישר אמרה לי שזאת אפליה על בסיס מראה".
ואת למעשה הצלחת להקליט את המראיינת שהסבירה לך למה לא התקבלת
"הם אמרו לי 'תראי זאת לא את, יש טייפ-קאסט מסוים לחברה. הם אוהבים בלונדיניות, הם אוהבים עיניים כחולות'. זה היה משפט חותך שהוכיח שמדובר באפליה".
עם ההקלטה בידיה ליטל החליטה שהיא לא מוותרת ותבעה את המעסיק: "זה נגמר בהסכם פשרה. אני תבעתי סכום מקסימלי שניתן לתבוע בתביעות מהסוג הזה (120 אלף ₪), וברגע שהם אמרו שהם מוכנים לשלם את זה, לא הייתה לי ברירה והתפשרתי. מבחינתי זאת הייתה מלחמה של עקרון וחשוב לנו שיכירו את הנושא וישמעו על המקרה".
זאת הייתה תחושה של סגירת מעגל?
"מראש אמרתי שהכסף הוא לא העניין פה, הנקודה הייתה עיקרון שצריך לעורר מודעות אליו. מראה זה לא צריך להיות שיקול בעייני לקבל לעבודה".
בעקבות המקרה של אלפרין פנו לעורך דינה, חגי קלאי, עוד נשים רבות עם סיפורים דומים, ואילו סיפורה של אלפרין נלמד באוניברסיטאות כחלק משיעורי דיני עבודה. "פנו אלי גם כמה בתי ספר שאבוא להסביר, אני מרגישה שאני בסוג של שליחות, חשוב שהמעסיקים יבינו שיש תג מחיר לאפליה הזאת".
עינב בוימפלד, מנהלת המחקר והתוכן של AlJobs, התארחה בתכנית "פאולה וליאון", והסבירה כיצד מחקר כזה אמור שלא לחזור על עצמו כאשר מדובר במנהלים מיומנים ומקצועיים בתחום גיוס עובדים: "לכולנו כבני אדם יש צורך בסיסי לקטלג אנשים. זה קורה במודע ולא במודע ובכל מקום, לא רק בשוק התעסוקה. זה קורה בדייטינג, זה קורה עם ילדים. זה קורה בכיתה. העניין הוא במגייסים, הם צריכים ללמוד להתגבר על הרושם הראשוני.אני כן חושבת שיש פונקציה של מקצועיות, כשיש ארגון גדול יש לו מערך גיוס יותר מקצועי. כשיש חברות קטנות מי שאחראי על הגיוס הם לא אנשי המקצוע אלא המנהלים עצמם והם לרוב נופלים לרושם הראשוני".
לפי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, קשה מאוד למנוע מאנשים להתנהל על פי רושם ראשוני, לא משנה כמה מקצוענים יהיו: "בואו ניקח שופטים – חד משמעית שופטים נותנים לאנשים נאים להצליח יותר בבית המשפט, זה מחקר של שנים. הן כנאשמים והן כעורכי דין. ילדים יפים בכיתה מצליחים יותר ומואשמים פחות".
עוד הוסיף ליאון שי אסור לשכוח שבראיונות עבודה שמתרחשים במציאות יש אינטראקציה בין המראיין ולמרואיין וקיים אפקט הדימיון, לפיו אנשים מעדיפים להקיף את עצמם באנשים שדומים להם. "זה עניין אבולוציוני – אתה מעדיף לגייס לעבודה אנשים שדומים לך", הסביר.
ולמרות כל זאת, במחקרים אחרים שפורסמו באחרונה הציגו מגמה שמעידה כי ככל שחברת העובדים הטרוגנית יותר, כך החברה מצליחה יותר. גיוון אתני של העובדים בחברה יכול להעלות את הצלחתה ב-35%. "מעבר לפוליטיקלי קורקט ולעניין החברתי. זה משפיע ישירות על הרווח של החברה, זה לא רק סובלנות וערכים אלא זה מתגמל כלכלי", סיכמה בוימפלד.