עולם העבודה הישראלי יכול להיות מאוד אכזרי למי שאינו נתפס כמתאים כמו כפפה ליד: מבוגרים, אימהות, חסרי ניסיון, עולים חדשים או בשל גזענות ודעות קדומות לגבי קבוצות מיעוט כאלה ואחרות. עם ההבנה הזו הלכתי ללמוד ראיית חשבון, מקווה מאוד שהעובדה שאני אישה, אם לילדים ושומרת מצוות, לא תקשה עליי במציאת עבודה. מאידך, העובדה שאני לקוית שמיעה מלידה לא העלתה בי כל חשש בכל הנוגע למציאת עבודה ולפיתוח קריירה.

מאז ומתמיד הוריי הקפידו לשלב אותי יחד עם אוכלוסייה רגילה ללא מגבלות כלשהן. אמנם אני לא יכולה לנהל שיחת טלפון בצורה אידיאלית, וכדי לתקשר באופן אופטימלי עם אדם שנמצא מולי אני צריכה לקרוא את שפתיו, אבל אני לא מתייחסת לקושי השמיעה שלי כאל מכשול. להיפך, כשאני חושבת על עצמי בקבוצה עם אנשים שומעים, אני מבינה מיד שאני המיוחדת בקבוצה, בדיוק כפי שהוריי אמרו לי תמיד בילדותי. ומבחינתי, מיוחדת זה טוב. טוב מאוד. 

בעיניי בעיית השמיעה שלי היא משנית ולא מתארת או ממצה אותי כאדם. מבחינתי זה פרט שולי ולא מכשול משמעותי ומעולם לא הרגשתי שאני צריכה להתאמץ באופן מיוחד כדי להשתלב בחברה, החל מלימודים בבית הספר, דרך הדרכה בתנועת נוער, וכלה בתיכון ובלימודים אקדמיים. אמנם לא הכל אוטופי ומושלם, אבל בינינו, מי חי חיים אוטופיים מושלמים? תמיד ראיתי את ההשתלבות בחברה רגילה כאידיאל. בין אם על ידי סיום תואר ראשון בהצלחה ומעבר של מבחני מועצת רואי החשבון, ובין אם על ידי הדרכה בתנועת נוער של קבוצת בנות הסובלות מתסמונת דאון. אחרי לימודים לתואר ראשון בחשבונאות ניהולית ומערכות מידע, עברתי את בחינות המועצה והפכתי לרואת חשבון.

כשהתחלתי לחפש עבודה במקצועי, מצאתי את עצמי משכנעת מעסיקים פוטנציאליים שבעצם אין מה לחשוש מהעסקת עובד בעל מוגבלות. להיפך, "הקושי שלי הוא היתרון שלך", נהגתי לומר למעסיקים. ההסבר פשוט: ברגע שפותרים את בעיית הנגישות למעשה זוכים בעובד מסור ונאמן יותר מאחרים, שיעריך את הפתיחות של המעסיק ואת הנכונות שלו לשלב בעל מוגבלות בשוק העבודה הרגיל. ביני לביני לא באמת הרגשתי שנדרשת פתיחות יוצאת דופן כדי להעסיק אותי. מבחינתי, היתרונות של עובד עם קושי בשמיעה ברורים מאליהם. למזלי, אני חיה בעידן בו אמצעי התקשורת כל כך מגוונים, כל כך נגישים, שאין בעיה ממשית ביצירה וניהול תקשורת.

עד כאן, הכל רגיל מבחינתי. ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותי לשינוי הקרייריסטי שלי, במסגרתו הפכתי משכירה לעצמאית. לפתוח עסק, לפתח מוצר, לעבוד עם ספקים, נותני שירותים, לקוחות, עובדים – התחלתי לחשוב לעצמי שאולי בכל זאת היה לי קל יותר אלמלא המכשול, המינורי בעיניי, עמו אני מתמודדת ביחד עם שותפתי וגיסתי יעל, שגם היא "נהנית" מאותה הבעיה.

חדוה רובנר. צילום: אווה מסטודיו story
חדוה רובנר
בעקבות טרגדיה אישית של יעל, שאיבדה את בנה בצבא, היה ברור לשתינו שקהל היעד של העסק שלנו יהיה ילדים. ילדים הם מקור האור בחיינו, וידענו שאנחנו רוצות להעשיר את עולמם בדרך מקורית. יחד עם יעל, המצאנו את "Artish" – מנוי חודשי לתיבת יצירה המגיעה לילד הביתה – ומי שמלווה את הילד והחבר הדמיוני שלו הוא בעצם דמות חינוכית ולימודית המסייעת ותורמת להתפתחות הילד מגיל 4 עד 8, באמצעות יצירה חווייתית.  פיתחנו וגיבשנו את הרעיון במשך חודשים ארוכים, בסיוע של אנשי חינוך ופסיכולוגים. מרעיון קטן של ערכת יצירה הגענו למיזם חדשני ומיוחד - תיבה המכילה כל כך הרבה פריטים – גם יצירות, גם חומרים, גם סיפור ולימוד חודשי, המגיעה אל הילד הביתה באמצעות שליח אישי. השקענו המון מחשבה בכל פרט שיהיה בתיבה על מנת שכשהילד מקבל אותה הוא ירגיש חוויית יצירה לימודית, כמו גם חוויה חברתית דרך המתחם האישי באתר של Artish, אליו הוא פונה אחרי שהוא מסיים את היצירה.

ההחלטה להיות עצמאית פתחה אותי אל העולם, וחשפה אותי להמון טוב, החל בפרגון ובתמיכה מהמשפחה הקרובה והמורחבת, דרך פגישות עם אנשים מדהימים שלא הייתי מכירה אחרת, בהתרגשות ליצור יש מאין, בהרגשת הסיפוק בלהכניס מותג חדש לשוק וללמד את השוק עליו, בגילוי שלי את עצמי מחדש – לראות שאני יכולה להתמודד עם דברים שלא חשבתי שאתמודד איתם ולעבור אותם בהצלחה.

המעבר מלהיות שכירה לעצמאית כלל לא היה קל עבורי. מעולם לא חשבתי שאוכל להיות עם האומץ הנדרש כיום לפתיחת עסק בארץ. אני מאושרת לגלות כי החששות התבדו. גיליתי כי את הציבור הישראלי לא מעניינת בעיית השמיעה שלי או כל דבר אחר הנוגע לי וליעל. אם המוצר טוב הם ייקנו אותו, ואני גאה לגלות שעמדנו במבחן התוצאה.

הכותבת היא ממנכ"ליות Play Way, מפתחות Artish- ערכת משחק יצירה אישי המגיע לילד עד הבית