זה יהיה נדוש אך נכון לומר שמלחמת ישראל בעזה ("מבצע צוק איתן") היא האירוע המרכזי של תשע"ד. זו הייתה מלחמה שבה הפסידו כל הצדדים והסתיימה ללא הכרעה וללא הסדרה. השאלה היא מה המלחמה הזו מלמדת על ישראל כמדינה, כתרבות וכחברה.
בקרב היהודים הייתה הסכמה על הצורך באחדות לאומית ובהפגנת סולידריות עם תושבי הדרום, על הגדרת המלחמה כמלחמת אין ברירה, על לוחמה במינימום נפגעים לצה"ל (ולכן בתמיכה בשימוש יתר בהפצצות מהאוויר) ועל הסבת פגיעות והרס גדולים לפלסטינים.
לגבי מטרת המלחמה, רוב הציבור בימין, במרכז ובשמאל צידדו בהכרעה. תושבי הדרום, בין אם הם תושבי עיירות הפיתוח תומכי ימין ובין אם תושבי קיבוצים ומושבים תומכי שמאל, היו בעד מבצע קרקעי שיביס את החמאס. הקולניים ביותר בעד מלחמת הכרעה היו ראשי ישראל ביתנו, הבית היהודי, האגף הרדיקלי בליכוד והמתנחלים.
המתנגדים העיקריים למלחמה היו האזרחים הערבים (וחלק מתומכי מרצ). עמדתם ברורה. לא מדובר במיעוט פציפיסטי ואנטי-מיליטריסטי אלא במיעוט ערבי-פלסטיני שבכל סכסוך עד כה עם גורם כלשהו בעולם הערבי (מצרים, סוריה, חיזבאללה וחמאס) הזדהו ברובם עם הצד הערבי. בליבם ובראשם הם בצד הערבי, אך בהתנהגותם ובמעשיהם הם נאמנים למדינה ולחוקיה. הם יודעים היטב היכן עובר הקו האדום שאותו אסור לחצות.
אך לא עמדת האזרחים הערבים היא שקבעה שמלחמת עזה תהייה ללא הכרעה. ראשי הצבא היו המתנגדים הנחרצים למלחמת הכרעה. בתור הכוח המבצע הם הבינו את משמעויות כיבוש עזה – אלפי חיילים הרוגים ופצועים, הפיכת רוב הפלסטינים לפליטים, הטלת ממשל צבאי ישיר, סיכון השלום עם מצרים וירדן וחרם בינלאומי. את התנגדות הצבא הפנימו שר הביטחון וראש הממשלה, חששות שלא כל כך הצליחו להעביר לשאר חברי הקבינט, שרי הממשלה והציבור הרחב.
ומה אנו למדים מהסיפור הזה של המלחמה? מלחמת עזה חזרה וביססה את הטענה המקובלת על חוקרי מדעי החברה בישראל, שהתרבות הפוליטית בישראל היא מיליטריסטית. קיימת אמונה מושרשת בציבור היהודי ובהנהגתו שדרך המלך להתמודדות עם הפלסטינים היא בניית עוצמה צבאית ושימוש נרחב בה נגדם. נגזר עלינו לחיות על חרבנו ותנו לצה"ל לנצח. עם זאת הצד היהודי רגיש מאוד לפגיעות ומפגין אי-נכונות לספוג אבדות. זוהי המגבלה העיקרית לשימוש היהודי בכוח. ההתנגדות של הצבא וקודקודי השלטון למלחמת הכרעה נובעת משיקולים אינסטרומנטליים לגבי מגבלות הכוח ונזקיו.
התנהגות ראש הממשלה נגדה את הנהלים הדמוקרטיים
מדברים רבות על הגזענות בחברה הישראלית. אך מה עם המיליטריזם – האמונה שניתן לטפל בסכסוך העיקש עם הפלסטינים באמצעות כוח ויותר כוח? תולדות הסכסוך בין היהודים והפלסטינים מוכיחות בעליל שזהו סכסוך שאיננו ניתן להכרעה ולכן הפתרון הוא לא-צבאי אלא מדיני וכרוך בוויתורים גדולים של שני הצדדים.
האם מעז ייצא מתוק? האם מלחמת אי-ההכרעה בעזה תיתן מכה קשה למיליטריזם הישראלי? האם ישראל תפנה לדרך מדינית? האם ראש הממשלה, זה שעשה קריירה בייצוג העמדה התומכת בהכרעת הטרור והוא זה שמנע את כיבוש עזה, ילמד את הלקח ויפתח ביוזמה מדינית? ספק אם ירצה וספק אם יוכל.
האם המיליטריזם המשותף לימין ולשמאל במהלך המלחמה טשטש את ההבדלים ביניהם? לא ממש. אחד ההבדלים הוא שהשמאל מציע פתרון מדיני ומוכן לשלם יותר מחיר למען שלום מאשר הימין. אך השסע בין השמאל לימין הוא עמוק יותר. בהשוואה לימין, השמאל נותן יותר עדיפות למדינה דמוקרטית על יהודית, לזהות ישראלית על יהודית, לריסון פגעי השוק על אי-שוויון הולך וגדל, לסוציאל דמוקרטיה על ניאו-ליברליזם. זהו שוני אמיתי שהמלחמה לא יכולה לבטל.
ומה אנו למדים על הדמוקרטיה הישראלית? העמדה נגד מלחמת הכרעה ניצחה למרות שהייתה עמדת מיעוט. ההימנעות ממלחמת הכרעה הייתה עמדת מיעוט בקרב הציבור וקרוב לוודאי גם בקרב הממשלה. עמדת מערכת הביטחון היא שהכריעה. הלקח הוא שלמרות שהממשלה שולטת בצבא, בפועל יש לצבא משקל מכריע בפוליטיקה. המיליטריזם בישראל איננו של הצבא דווקא אלא בראש ובראשונה של הציבור והנהגתו. הציבור היהודי הרחב לא יצא להפגין ברחובות בעד מלחמת הכרעה שדגל בה בגלל הקרע בצמרת בעניין זה ובגלל רגישותו לחיי אדם יהודי.
ההתנהגות של ראש הממשלה ושרי הקבינט נגדו את הנהלים הדמוקרטיים. בניגוד לחוק חלק משרי הקבינט מתחו ביקורת בוטה בזמן המלחמה על ראש הממשלה ועל התנהלות המלחמה. ראש הממשלה לא הביא את הפסקת הלחימה לדיון ולאישור הקבינט כי חשש שלא יזכה לרוב. אי-השקיפות בלטה בחומרתה בהסתרת ההבנות או ההסכמות לגבי הפסקת האש. היועץ המשפטי לממשלה לא התריע על הפרת החוק.
המלחמה גם חשפה במלוא כיעורם את העדר הסובלנות, השנאה והבריונות. הימין הרדיקלי עבר במהלך המלחמה מדיבורים נגד ערבים ואנשי שמאל למעשים – ניסיון לשבור את ההפגנות נגד המלחמה ותקיפות בגוף. בנוסף לכהניסטים, חלק מראשי הימין השמיעו קריאות הסתה וראשי מוסדות יצאו בקריאה לא-דמוקרטית לריסון המחאה נגד המלחמה. רשויות אכיפת החוק פעלו לצמצום הפגיעה בדמוקרטיה אך כצפוי לא עשו מספיק.
הדמוקרטיה הישראלית היא איתנה ורחוקה מלקרוס חרף הפגיעות בה. באופן פרדוקסלי דווקא איכותה הנמוכה של הדמוקרטיה הישראלית, הנובעת ממצב מלחמה לא פוסק, מאי-הפרדה בין דת למדינה, מאופייה האתני של המדינה ומהעדר חינוך לדמוקרטיה, היא שמעניקה לה גמישות וחוסן.
*סמי סמוחה הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה