טור אישי אביבה - קאמרה און קמפוס (צילום: צילום ביתי)
צילום: צילום ביתי

מתמודדת מכאן עם השקרים שיש שם

"בשנה הראשונה שלי בקולג' המרצה אמרה שהיהודים היו המחבלים המתאבדים הראשונים". אביבה סלומיץ' מספרת על ההחלטה לעלות לישראל מארה"ב, ומה הסטודנטים בישראל צריכים לדעת

אביבה סלומיץ' | Love Israel | פורסם 06:07 10.03.17 

שנה גודל אות

חבילת FedEx שהגיעה מהקונסוליה הישראלית בניו יורק, הונחה במשך שנים עשר חודשים סגורה וחתומה למרגלות מיטתי. בתוכה הונח הדרכון שלי עם ויזה של שישה חודשים. הדברים שהוכנו לצורך עלייתי ארצה.

התוכנית המקורית היתה לעבור לארץ בסתיו 2012, לגור בתל אביב ולעבוד בשעות מאוחרות להחריד - מקבילות לשעות העבודה האמריקאיות, שמטבע הדברים היו מונעות כל מפגש או פעילות חברתית כלשהי. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לעלות לישראל. אבל בפנים ידעתי שאני עדיין לא מוכנה. הרגשתי שקיבלתי את ההחלטה משנת החיים הזו מהר מדי. לכן, באותו שלב, החלטתי לא לעלות, והחבילה נשארה מונחת ליד המיטה, מחכה ליום בו אגיע להחלטה. חלפה עוד שנה שלמה עד שעשיתי את ההחלטה הסופית לדחוס כל מה שיכולתי לשתי מזוודות גדולות ולהתחיל חיים חדשים בעצמי, הפעם בירושלים.

כמו עולים רבים, אני נתקלת פעמים רבות בשאלה למה החלטתי לעלות, במיוחד לאור העובדה שעליתי לבד ללא משפחתי. לחינוך שקיבלתי בבית היה משקל רב בהחלטה. שני ההורים שלי, עוד לפני שפגשו אחד את השני, תכננו להתנדב בישראל במהלך מלחמת ששת הימים, בהיותם סטודנטים. שניהם רצו לסייע, אך בסופו של דבר המלחמה הסתיימה תוך זמן קצר. כמובן שהם שמחו שהמלחמה נגמרה אבל הם הרגישו מאוכזבים מהפספוס שלא הספיקו להתנדב כאן. השנים חלפו והחלום לעלות לישראל לא נמוג. הם נפגשו שוב לאחר סיום הלימודים, עברו לישראל ב-1970 ונישאו כאן. אבל בחיים כמו בחיים, לא כל מה שמתכננים קורה כמו שרוצים. התנאים הקשים, המצב הכלכלי והריחוק מהמשפחה, אילצו אותם לחזור בסופו של דבר לארצות הברית. אהבתם לארץ לא שככה, ונשארה נוכחת בכל המסרים שאני ואחיי קיבלנו מהם במהלך השנים.

לא גדלתי בסביבה אמריקאית-יהודית טיפוסית. גדלתי בעיר של מעמד הפועלים מחוץ לבוסטון, בקרב איטלקים ואמריקאים ממוצא אירי. הייתי היהודיה הראשונה שרבים מחברי לכיתה ושכניי פגשו מעודם. על אף שהאנשים סביבי לא הכירו את התרבות שלי, הגאווה של חבריי בתרבות ובמורשת שלהם, בשילוב עם הגאווה היהודית  שהוריי החדירו בי, חיזקה מאוד את הבטחון שלי ואת הכבוד העצמי שלי כיהודיה וכציונית.

תמונה חד צדדית

כשהגעתי לאוניברסיטת מַסָּצ'וּסֵטְס, נרשמתי מיד לשיעורי עברית ובחרתי כל שיעור שניתן היה לבחירה שעסק בישראל או ביהדות. שלא כמו יהודים-אמריקאים אחרים, למדתי בבית ספר ציבורי, לא בית ספר יהודי, כך שהידע שלי בהיסטוריה ישראלית הגיע ישירות מהורי. על אף שהם לימדו אותי הרבה, כנראה יותר מאשר רוב בתי הספר היהודיים, הייתי צמאה ללמוד כל מה שיכולתי בקורסים אקדמיים בנושא ישראל. התלהבתי מהרעיון לנסוע לישראל דרך פרויקט תגלית, אפשרות ששמעתי עליה עוד בימי התיכון, אבל הרעיון של תקופת חיים ארוכה ומשמעותית בישראל עלתה בדעתי רק לאחר סיום האוניברסיטה.

טור אישי אביבה - קאמרה און קמפוס (צילום: צילום ביתי)
אביבה (משמאל) עם החברים בתא קאמרה
|
צילום: צילום ביתי
בשנה השלישית ללימודיי בקולג', נתקלתי לראשונה בהטיה אנטי-ישראלית קיצונית של מרצה, שטענה בין היתר שהיהודים היו המחבלים המתאבדים הראשונים. נדהמתי לחלוטין מהדרך הלא אתית שבה היא נהגה, כאשר בחרה להקרין לכל הכיתה סרט אנטי-ישראלי וסירבה לבקשתי להקרין סרט נוסף, שייתן זווית אחרת על ישראל. בסופו של יום החלטתי לפרסם מאמר על כך בעיתון הקמפוס. הדבר החיובי שיצא מתוך החוויה המאתגרת זו היה שזה היה מה שהוביל אותי לארגון 'קאמרה', שבו אני עוסקת כיום בחינוך והכשרה של  סטודנטים ברחבי צפון אמריקה, בריטניה ועכשיו גם בישראל, בהדרכה כיצד להילחם בשקרים האנטי ישראליים ולעמוד על האמת - גם כשהם עלולים למצוא את עצמם לבד במערכה. ולבד, לצערי, זה מצב לא נדיר. 

והיום, כשאני בישראל, אני מממשת את מה שהתחיל עוד בארה"ב. היום אני עובדת עם סטודנטים ישראלים בתא 'פוקוס' באוניברסיטה העברית, שמסייע לסטודנטים ולסטודנטיות באוניברסיטה להתמודד עם השקרים על ישראל. לצידנו קיימת מחלקת 'פרספקטיבה', המחלקה העברית של ארגון 'קאמרה', אשר עובדת בשנים האחרונות בניטור התקשורת הישראלית ומוצאת את ההטיות האנטי-ישראליות בכסות עיתונאית - בכל גופי התקשורת הגדולים ביותר בעולם. אני מאמינה שבשנים הבאות נמשיך לפעול למען ישראל בכל הדרכים שאנחנו יכולים, ומקווה שעוד סטודנטיות וסטודנטיות יצטרפו אלינו, גם בארה"ב וגם בישראל.