"לפני הצהריים הגיעו למאהל שלושה בחורים מאובקים. אחד מהם, נמוך, שחרחר ומצולק, נראה כמו פדאיון ערבי שחזר מהשטח. הוא אמר לאיתן (לוחם צנחנים, ש"ל) 'סאלם ערבי' ושאל אותו משהו. איתן, שחשב שהוא פלסטיני או שבוי מצרי, השיב בערבית: 'מי אתה בכלל שאתה שואל את השאלות האלה?'. ואז השלושה לקחו אותו לאוהל. המצולק נתן לו אגרוף בפנים ואמר "מה תעשה עכשיו?". בלי לחשוב הרבה, איתן התנפל עליו. 'עצור! עצור!", השיב המצולק. "אני רב סרן בצה"ל! יש לך אינסטינקט מדהים'".

את הסיפור הזה סיפר רמי בר אילן, לוחם בחטיבת הצנחנים במלחמת יום כיפור, בספרו "שלום לאהבה". הספר מגולל את סיפורו האישי של בר אילן ואת קורותיה של החטיבה באותה המלחמה - אבל גם חושף מבצע קומנדו מסמר שיער שכמעט ולא נחשף, מבצע שרקח מאיר דגן ועשוי היה לשנות את התמונה כולה. 

מי שנתפס נשחט

הימים ימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור; צה"ל סופג מפלות קשות בחזית המצרית והסורית. דגן, אז עוזרו של מפקד האוגדה אריאל שרון, עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: מנסה לרקום מבצע קומנדו שיציל את המלחמה. "למבצעים מיוחדים יש דרך לייצר מצב שאוגדות שלמות לא מסוגלות לו", סיפר לי דגן באופן אישי לפני כמה שנים, כשפניתי אליו בעקבות ספרו של בר אילן. "בעזרת קבוצה קטנה של אנשים אתה יכול לגרום לאויב מכות מאוד קשות, ובעיקר לגרום לו להזיז כוחות מהחזית. היו כמה יוזמות במלחמה; חלקן הבשילו וחלקן לא".

מאיר דגן תת אלוף (צילום: משרד הביטחון)
מאיר דגן בימיו כתת-אלוף |צילום: משרד הביטחון

חוזרים למאהל. אחרי שאיתן עובד סופג אגרוף מדגן ומחזיר לו כמה משלו, השניים נרגעים. דגן שואל אותו מאיפה הערבית ועובד עונה שהוא נצר למשפחה מפקיעין. מאיר חושף שהוא העוזר של אריק שרון, ומסביר שהוא מחפש דוברי ערבית למשימה הסודית שתכנן. הוא מציע לאיתן להצטרף והאחרון לא חושב פעמיים. הוא בטח ידע שמדובר במשימת התאבדות. "אם אתה יכול לעזור לי לצאת מהפלוגה הזאת, אני מוכן ללכת לכל משימה", הוא עונה לדגן. פלוגת הצנחנים של איתן הייתה פלוגת מסלול; הלוחמים ספגו מהמפקדים התעללות. קללות ואיומים היו אז בשגרה. הוא זורק את הציוד שלו ועולה עם דגן על המסוק.

כבר באותו היום נעלמים מאותה הפלוגה בסיני עוד ועוד לוחמים, כולם דוברי ערבית ברמה גבוהה ביותר. אפילו הגיע סמל מ-202. לאט לאט ובזהירות, מתגבשת מהחזית הבוערת חבורה של חיילים וקצינים, ביניהם כאלה בדרגת סא"ל ואל"ם. רק בשלב זה דגן חושף בפניהם לקראת מה הם הולכים. "מתבשל משהו. זקוקים לכם למשימה מסוכנת, אם מישהו לא מעוניין שיגיד מיד". הוא מזהיר והם שותקים. "אנחנו נחדור לתוכם מחופשים וניצור אצלם אנדרלמוסיה. אנחנו נעבוד קשה ונתרגל הכל בשביל לחזור בשלום, אבל אי אפשר להבטיח כלום. זה לא על פי אמנת ז'נבה. אין פה זכויות. מי שנתפס נשחט! מוצא להורג! אל תצפו לשום עזרה". חלק מהאנשים מחליטים לצאת מהמשחק. הצנחן איתן עובד נשאר בפנים, יחד עם שאר הצעירים בקבוצה, ויחידת הקומנדו הצעירה מתחילה להתאמן.

כל ניואנס חשוב

המצב בחזית ממשיך להיות קשה; המצרים מתקדמים ומוציאים מבצעי קומנדו משלהם. באחד מהם הם מנחיתים ממסוקים כוח גדול שסופג אבדות קשות מהצד הישראלי, אבל גם זורע לא מעט הרס. בינתיים בבור הפיקוד שבקריה, קצין חי"ר וצנחנים ראשי דאז, תא"ל עמנואל שקד, מציג לסגן הרמטכ"ל אלוף ישראל טל תכניות לפשיטות קומנדו. סגן הרמטכ"ל מאשר את התכניות - כולל את זו של דגן. היחידה של דגן יוצאת סוף סוף למשימתה הראשונה: להסתנן כחיילים מצרים למחנה בו צה"ל החזיק שבויים ולהיטמע בתוכם.

דגן פוקד על איתן לגנוב את זהותו של חייל מצרי. "אתה תעבור חקירות שב"כ, תקבל קצת מכות פה ושם. כמובן שאתה לא מדבר. תשב במחנה שבויים יומיים-שלושה, עד שתלמד את העסק", הוא מסביר לו. עובד מקבל מדים ספוגים בדם ומוכי כינים ונזרק למחנה השבויים.

מהספר
צילום: מהספר "שלום לאהבה" מאת רמי בן שלום

לשומרים הישראלים אין מושג מה קורה, והוא מצליח להיטמע בין החיילים ולראות אותם כפי שלא ראה מעולם. אחד השבויים לוקח חול בידיו והוא נוטף לו בין האצבעות. "תראה בשביל מה אנחנו והיהודים שוחטים אחד את השני, בשביל חול". עובד מתרגש, אבל מזכיר לעצמו שהוא במשימה. שנים אחר כך, דגן מסביר את עצמו: "המטרה של פעולה כזו היא להכיר את נפשו של הלוחם המצרי. זה יעזור מאוד ללוחמים שיפעלו בעורף. בפעולות מהסוג הזה כל ניואנס חשוב".

בינתיים, השומרים ואנשי שב"כ הישראלים חוקרים את ה"שבויים" כאילו היו מצרים. עובד, שהפך לטוראי עלי, מעמיד פנים שהוא לא יודע כלום ומוסר לחוקרים רק את המספר האישי שלו. "אתה לא מדבר? טראח, בעיטה בפנים. הופכים עליך כיסא, זורקים אותך אחורה", מתאר בר אילן את הסיטואציה. "כל רגע בא איזה בריון אחר ודופק מכות. זו הצגה, כמו סרט טורקי". ועלי, או עובד, נשאר לבד; דגן נעלם ואיתו כל המעורבים במשימה. אפילו שעון היד שלו נשדד, והוא מתחיל לחשוב ששכחו אותו. "כוס אוחתק, לאן באתי? אולי עבדו עלי ודחפו אותי כשבוי מצרי?".

איטבח אל יהוד

הרמטכ"ל מדווח לממשלה על 450 הרוגים, 655 נעדרים ו-1,800 פצועים. מעוזים בתעלה ממשיכים ליפול. המצרים יורים טילי פרוג לעבר תל אביב, ואלה עוברים גם מעל לכוח דגן. בסיני שולפים את המסתננים מהמחנה והם נושמים לרווחה. "חטפת קצת מכות, אה?", דגן אומר לעובד. "כל הכבוד, עמדת חזק כמו אז באוהל כשהתנפלת עליי". כאות הערכה, הוא מעניק לו את הקלצ'ניקוב שלו.

דגן ממשיך לאמן את השבויים בלוחמת גרילה וגם ירי מהיר תוך צעקות "איטבח אל יהוד". הוא נותן להם שמות מצריים ואוסר עליהם לדבר בעברית. בלילות הם מאזינים למוזיקה מצרית; הם אוהבים במיוחד את פריד. לקראת הפעולה הראשונה שלהם, הם מקבלים נגמ"שי BTR שנלקחו כשלל מהמצרים. המטרה היא לחצות את הקווים ולפגוע במצרים מאחור. מצרים הם לא מוצאים, אבל כוח סיור של השריון הישראלי מזהה אותם והם נסוגים.

אבל כישלון זה לא מה שיעצור את דגן. הימים חולפים וצה"ל מתארגן בקדחתנות למה שמוכר כיום כמתקפת ה-14 באוקטובר. מידע מודיעיני מדויק התריע מפני מתקפה מצרית גדולה, והרמטכ"ל החליט להציב להם מארב ולנצל את הניצחון כדי להדוף אותם ולחצות את התעלה. כחלק מההכנות לקרב, כוח הקומנדו של דגן נדרש להסתנן לצד המצרי ולפגוע במפקדים הבכירים של הארמיה ה-2.

דגן לוקח את "המצרים" שלו לפגישה עם מפקדי החזית ובכירים בממשלה. הוא מציג את התכנית שלו, והמפקדים בתורם שואלים את הלוחמים שאלה או שתיים. החבר'ה עומדים ולא עונים; הם משיבים רק כשמדברים איתם בערבית. בתדריך שדגן מעביר להם אחר כך, הוא מסביר שהם הולכים "לדפוק" את דרג המפקדה של הארמיה ה-2. "נחדור כחיילים מצרים, ניכנס ונהרוג כל מה שזז. נצא בלי קשר, מי שיצליח להגיע לנקודת האיסוף יחזור הביתה ומי שלא. הסיכוי לחזור קלוש, אבל אסור לאבד תקווה".

משימת התאבדות

יום המתקפה הגיע. לוחמי כוח דגן עולים על המדים המצריים, משמנים את כלי הנשק ומנהלים שיחות חולין בערבית בזמן שהם ממתינים למסוקי חיל האוויר שיאספו אותם. בראש כבר ברור להם שזו משימת התאבדות שממנה רובם לא יחזרו.

ואז, כשהם נוסקים לאוויר, מגיע שדר בהול לחזור הביתה. הדרג הבכיר מחליט לבטל את המשימה ברגע האחרון. כולם יורדים מהמסוקים ומתפזרים ליחידות המקור שלהם; יחידת הקומנדו שרק נולדה סיימה את תפקידה ההיסטורי והתפזרה. בלי לדעת שהגרוע מכל עוד לפניהם, הם חשבו שפספסו את המלחמה הגדולה. דגן עצמו לא ויתר על המשימות המיוחדות וחבר לכוח מיוחד בפיקודו של דני רהב וולף. למצרים הם כבר לא התחפשו, אבל יחד עם לוחמים מסיירת שקד וסיירת מטכ"ל, הם הספיקו לבצע כמה תחבולות.

עוד בפז"ם:
>> "איל ברזל": התרגיל שחזה את המלחמה הקשה