עשור להתנתקות: הנער שפונה מביתו הפך לקצין

בבית הוריו של סרן אסף דילר, מפקד פלוגה בגדוד "קדם" של הנפה הסדירה בפיקוד העורף, תלויות על הקיר שתי תמונות על קנבס ענק. אחת של ביתם בנצר חזני שבגוש קטיף, והשנייה של אותו בית בדיוק לאחר שנחרב. אבל לא רק תמונות יש להם בבית משפחת דילר, אלא גם בקבוקים עם חול משטחי "הגוש" ושברי שיש. אפילו דלת הבית תלויה במשכנם הנוכחי, בולטת על רקע קיר לא מסויד, מסמלת את ביתם האמיתי שכאילו נחרב אתמול.

עשור כבר חלץ מאותו קיץ בשנת 2005, אך בעבור לא מעט מפונים ומפנים, אותו אירוע ממשיך לחיות בקרבם. הפגשנו לשיחה מספר אנשים שלכל אחד כמה "כובעים": סרן דילר, אז מפונה בן 17 והיום קצין בצה"ל; סגן (מיל') אמיר ון־קרפלד, אז צנחן בהכנה לקורס קצינים שנקרא לפנות את שטחי הגוש כחלק מ"המעגל השני", והיום אזרח תושב הרצלייה; סרן (מיל') תום קוסטיקה, אז קצינת הסברה תושבת בית אריה שנאלצה לפנות את גוש קטיף כחלק מ"המעגל הראשון", והיום אזרחית תושבת יהוד.

קוסטיקה נתפסה אז בעיני המצלמות, חיילת שדמעה נושרת מעיניה הכחולות - ירוקות. הרבה כותרות מתנוססות מעל השיחה הזאת: שני מתנחלים בעבר, מפונה אחד ושני מפנים, מעגל ראשון ומעגל שני, שלושה קצינים בעבר ובהווה. בשיחות מעין אלה קורה שהכותרות נאלצות להתקפל ולברוח. מה שנשאר אלה האנשים שמאחוריהן. קוסטיקה מסתכלת לאחור, פותחת את מה שלא התעסקה בו שנים. דילר לא צריך לחזור לעבר – גם בהווה הזיכרונות חיים מספיק. לעומתם, ון־קרפלד מביט קדימה, אל העתיד. "אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה בחיים?" הוא שואל את עמיתיו לשיחה בזהירות. דילר מנענע את ראשו בחוסר הסכמה, "זה בלתי אפשרי להמשיך הלאה", הוא אומר. "מבחינתי זה כמעט כמו לקבור ילד. זה לא נגמר לעולם".

הדילמה הראשונה שלי

האסוציאציה הראשונה שעולה בראשו של דילר למשמע צמד המילים "גוש קטיף", מעט מובנת מאליה. "מה זה עוד יכול להיות חוץ מ'בית'?" אומר מי שגדל שם מגיל שנתיים עד 17. "אחרי הפינוי ההורים שלי התמקמו במודיעין. אני זוכר שכשהגענו לשם הסתובבתי יחף, בלי נעליים, על הכביש, כי זה מה שהכרתי. היום ללכת בלי נעליים על הכביש שורף לי מאוד", הוא מוסיף בחיוך.

"גוש קטיף זה חוף הים הכי יפה שהייתי בו במדינת ישראל", מכריז ון־קרפלד והשניים לצדו מהנהנים בהסכמה. "הגענו ליישוב שירת הים. כמה נקי היה שם, צלול. היה לנו שם את אחד מסופי השבוע המדהימים ביותר. ההתנתקות מבחינתי לא היוותה איזו טראומה אישית. היה שם קושי גדול, אבל לא הייתה דילמה".  קוסטיקה חושבת אחרת, "גוש קטיף הוא הדילמה האמיתית הראשונה שעמדתי בה בחיי. לפנות, מעשה שיוצא נגד כל האידיאולוגיה עליה גדלתי והאמנתי, או לסרב פקודה. ובתור קצינת הסברה ידעתי טוב מאוד שזוהי לא פקודה בלתי חוקית בעליל". דילר מביע חוסר הסכמה. יחד עם זאת, יש לה מסקנה ברורה לגבי מה היה צריך להיעשות אחרת. קוסטיקה: "הפקת הלקחים הראשונה שצה"ל היה צריך לעשות, היא שזהו לא מקומו לבצע פינוי שכזה. לא סתם בחרו בצבא על פני כוחות אחרים, לא בגלל כוח אדם או תקציב. צה"ל הוא קונצנזוס, למפונים היה הרבה יותר קשה כי חיילים עמדו מולם. הכי קל לקחת חיילים ולגעת דרכם ברגש". ון־קרפלד: "הצבא הוא חלק מהזרוע המבצעת של מדינת ישראל. זאת אמנם לא מטרתו או ייעודו, אבל כמו שהצבא מתעסק בהרבה דברים אחרים, כמו חינוך, ת"ש או מצבי חירום פנימיים, כך הוא גם מתמודד עם פינוי. לשאר הכוחות הביטחוניים אין את היכולות האלה".

בין אם זהו תפקידו של צה"ל ובין אם לא, לדילר יש זיכרונות לא פשוטים מהמפגש עם החיילים באותה עת. "חודש וחצי לפני הפינוי כבר התחילו לסגור את גוש קטיף במחסומים", הוא משחזר. "היו עוצרים אותנו ומבקשים לראות תעודות זהות, כדי לבדוק שאנחנו אכן גרים פה ולא באנו להתיישב ולהוסיף לבלגן. היינו רושמים את מספרי תעודת הזהות על היד ומראים להם. זאת הייתה האמירה שלנו בתור נוער. ראינו על החיילים את הדילמות, אבל הפכנו את זה ליותר קשה עבורם".

הביקורת הייתה על הקיר

ון-קרפלד לעתים היה כמתבונן מבחוץ. כחלק מהמעגל השני של ההתנתקות הוא לא השתתף בפינוי הפיזי של המתיישבים מבתיהם, אבל ראה אותו קורה מול עיניו, כמו בפינוי היישוב שירת הים. "קבוצה של שלוש קרקליסטיות נכנסות לבית, חוטפות מכות וקללות, שמות את המתנגדת באוטובוס, מתכווצות ושואלות אחת את השנייה 'את בסדר? את בסדר? את בסדר?'" הוא מתאר. "שלוש דקות אחרי זה, אותו צוות של אותן שלוש בנות שמות מתנגדת אחרת באוטובוס. וככה פעם אחר פעם. עמדנו והסתכלנו בהם, חבורה של קצינים קרביים עם הכי הרבה מאצ'ו ואגו – ונפעמנו מהדרך בה הם התמודדו עם הסיטואציה".

קוסטיקה מספרת שבמסגרת ההכנה שעברו, הן ממש למדו כיצד להרים בן-אדם שמתפרע. "הרבה אנשים ביקשו שנרים אותם", היא נזכרת. "המפונות אמרו לי שזה מרגיש קצת כמו משחק ילדים, שאחרי שמשחקים בו אמורים לחזור הביתה".

מראות הפינוי הרחיקו רבים מילדי גוש קטיף מגיוס לצבא בהתבגרותם. אמו של דילר קיבלה החלטה: "חיילי צה"ל לא ייכנסו אליי הביתה", היא אמרה. אם זה יקרה זה עשוי להשפיע על ילדיה וליצור בעיניהם דימוי שלילי לצבא, כזה שאולי ימנע מהם להתגייס בבוא העת. ב-24 השעות האחרונות לפינוי, המשפחה אכן התפנתה בכוחות עצמה. את הביקורת האישית שלו כתב דילר על קירות חדרו, בתקווה שבדרך זו המסר יעבור. הוא התגייס בגיל 19, שנתיים לאחר הפינוי. כשנשאל אם היה נוהג אחרת אילו חווה כניסה של חיילים לביתם, עונה המ"פ: "לא הייתה לי דילמה אם להתגייס או לא. על זה גדלנו בבית, זה תמיד היה הדבר הנכון. אבא שלי שירת בגולני, כולם היו ביחידות מובחרות. רציתי להגן על המדינה, ולפקד בהמשך דרך הקצונה. זה היה לי ברור מההתחלה כי זה החינוך שקיבלנו. רציתי גם לגדל דור חדש של חיילים". אך לדבריו, המוטיבציה שלו לשירות בצה"ל לא תואמת רבים מחבריו. "אני רואה את בני הנוער שהקיפו אותי", הוא אומר. "רק עכשיו הם חוזרים לעצמם".

אחד הקשיים של הנוער באזור היה "שינוי התדמית", לכאורה, של הגוף בו כה תמכו. "האנשים בגוש קטיף ראו בצבא מעין מושיע, וזאת אחרי חוויות מטלטלות שחוו על בשרם", מסביר דילר. "אני זוכר את עצמי, נער בן 15 שהולך להלוויה של אח של חבר טוב שנרצח באזור. אני זוכר חברה בת גילי, שאמא שלה נרצחה על ציר הכניסה לגוש קטיף והיא צורחת מעל גופתה. החיבור עם הצבא היה כל כך חזק, זה היה ברור שהחיילים איתנו כדי להגן עלינו. פתאום קיבלנו סטירה מטורפת".

ההשפעה על גיוס בני הנוער מהגוש הייתה עצומה. אם לפני כן בני היישוב של דילר היו מתגייסים כולם ליחידות הקרביות המובחרות ביותר, לאחר הפינוי רק שליש מתוכם התגייסו בכלל. הוא מספר כי מי שהתגייס נתפס לעתים כבוגד בעיני עצמו, "יום אחד עצרתי בתחנת דלק ביד בנימין לקנות קולה. הייתי לבוש במדים הייצוגיים: דגל ישראל וסמל של פיקוד העורף. בחור מהיישוב שהיה גדול ממני בארבע שנים, היה המוכר שם. הוא הסתכל, לא זיהה אותי, ואז קרא בשם שלי. שאלתי אותו, 'אביתר, מה קורה?' והוא אמר לי, "אני לא מאמין שאתה מסתובב עם המדים האלה. אתה לא זוכר את הווסטים השחורים האלה, עם דגל ישראל בצדם והכובע השחור הזה?"

"לא פינוי, ניתוק"

נדמה כי הנוער של גוש קטיף, בציר קיץ 2005, הוא נוער אבוד. "אני התבגרתי טרם זמני", מצהיר דילר. "האחים הקטנים שלי חווים את זה יום-יום בלימודים, ביצירת חברים חדשים. אחותי מדחיקה את זה שנים. אני לא סיימתי תיכון ואין לי תעודת בגרות. בגיל 17-18 גידלתי את האחים שלי". "טראומות קטנות חדשות נוספו בדרך", הוא משחזר, "במשך תקופה ארוכה עברנו בין מלונות עד שהתמקמנו במודיעין. אני זוכר את ההורים שלי יושבים שם, בבית, ולא עושים כלום. לא הייתה להם עבודה, והם גם הוציאו את כל כוחות הנפש על זה". אותם כוחות נפש הושקעו בעיקר בילדיהם, להם הם הסבירו למרות הכל שגיוס לצבא הוא ערך עליון. "אתה עובר למבנה ארעי וצריך ללמד את הבן שלך שהוא עדיין שייך למדינה הזאת, שצריך להתגייס לצבא, אבל אין לך בכלל עבודה. אתה שבר כלי, לא יכול להמשיך", מתאר דילר את מצבם של הוריו באותה התקופה.

לטענתו, מאז ועד היום הקרע הישראלי רק נמתח ונמתח. "אתה ניתקת, לא פינית", הוא אומר לון-קרפלד. "כי 'פינוי' נשמע כמו 'פינוי זבל', וכאן נוצר ניתוק בעם". ון־קרפלד: "זה לא היה הם ואני. זרקו עליי ביצים, קיללו אותי, והרגשתי צער עליהם – אבל הם לא היו האויב שלי. אלה אנשים שעוברים טראומה בחיים שלהם ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה הכי פחות מכאיבה". דילר: "אבל אתה היית הטראומה שלו". וון־קרפלד משיב ברוגע:  "אני לא הייתי הטראומה, אני רק מי שביצע".

>> צפו: לוחמי יס"מ ירושלים משתלטים על הר הבית