בדרך לתהליך חקיקה מהיר. זמן קצר אחרי שצה"ל פרסם את התוכנית להארכת השירות הסדיר והגדלת מכסת המילואים, היועצים המשפטיים של משרד הביטחון ומשרד המשפטים פרסמו את השינויים בחוק הקיים, לעיון והשגות הציבור לצורך תחילת החקיקה, כשבניגוד לנוהל הרגיל, התזכיר יעמוד להערות הציבור במשך שבועיים ולא שלושה. מה שמלמד על המהירות שבה מתכוונים להעביר את חוק השירות והמילואים המתוקן.

צה"ל צריך חיילים והרבה, אולם המהלך כפי שהוא מסתמן עלול להביא בטווח הארוך לתוצאה הפוכה מזו שמקווים לה בצבא, בעיקר בתחום של המילואים. הנטל עלול להביא לפיטורים של רבים מהם ועוד לפני זה, לפגיעה בראיונות ובקבלה לעבודה. גם פיצוי כספי, שכלל לא נקבע לו מקור תקציבי, לא יכסה על היעדרו של איש מילואים במשך למעלה מ-50 ימי עבודה.

בכל הקשור לצבא הסדיר, נראה שלמרות הביקורת בנושא השוויון בנטל, נראה שהמהלך צפוי לעבור באופן חלק יחסית, ומשך השירות הסדיר יחזור לשלוש שנים, כפי שהיה לפני שנת 2015. כפי שנכתב בתזכיר החוק, מאות חיילים נפלו בקרבות מאז 7 באוקטובר, ולאלה יש להוסיף עוד אלפים שנפצעו ולא יחזרו לכשירות.

המלחמה, נכתב בתזכיר, "הובילה לבחינה מחודשת של הצורך המבצעי ולהערכה מעודכנת על תפיסת ההגנה של צה"ל בגבולות. הנחות העבודה המעודכנות, גורסות כי לפני צה"ל תקופה ממושכת של מצב כוננות ולחימה בעצימות משתנה בכל הגזרות, ובכלל הזירות. לאור האמור, קיים צורך מבצעי חיוני להגדיל את היקף כוח האדם של חיילים בשירות סדיר בפרק הזמן המיידי".

הבעיה שבתחום המילואים הסיפור הופך להיות מורכב הרבה יותר, וכלל לא בטוח שצה"ל ומשרד הביטחון לקחו בחשבון את הקושי שכבר קיים אצל אנשי המילואים. זאת למרות שכתבו בתזכיר כי "אין חולק כי ההסדר המוצע נושא עמו משא כבד על משרתי המילואים".

לפי התיקון לחוק המילואים הקיים, מספר הימים המירבי בהם ישרת חייל מילואים שאינו קצין יגדל מ-54 ימים בשלוש שנים ל-42 ימים בכל שנה, מספר ימי המילואים המירבי של מפקד שאינו קצין (מש"ק) יגדל מ-70 ימים בשלוש שנים ל-48 ימים בכל שנה ומספר ימי המילואים של קצינים יגדל מ-84 ימים בשלוש שנים ל-55 ימים בשנה.

בנוסף לזה, שר הביטחון יוכל לקבוע בצו ובאישור ועדת החוץ והביטחון, על תוספת של ימי מילואים בשנה בהתאם לצורך. כמו כן, אנשי המילואים יחזרו לעשות תעסוקה מבצעית (קו) בכל שנה וזה יעלה מ-26 ימים רצופים ל-40 ימים רצופים. עוד נתון חשוב, אנשי המילואים ישתחררו מהשירות בגיל 45 לחוגרים ו-50 לקצינים.

צה
צילום: דובר צה"ל

הצורך של צה"ל באנשים ברור, בטח אחרי המלחמה. אבל ספק גדול שהאזרחים שמשרתים במילואים יכולים לשאת בנטל, בטח בטווח הארוך. זה מתחיל מזה שמעסיקים מקבלים רק שמינית מתוך העובד שיוצא למילואים כך שלמעשה הם מסבסדים כל משרת שלהם שיוצא למילואים. ובלי קשר לעניין הכלכלי, מעסיק צריך תפוקה מהעובד שלו, ואת זה קשה לעשות עם אדם שלא יהיה בעבודה למעלה מ-50 ימים בכל שנה. המעסיק יעדיף לקבל לחברה שלו מתמודד שלא משרת במילואים.

ככל שנתרחק מהמלחמה וההשפעות שלה, אנחנו עלולים לראות יותר מעסיקים שמפטרים אנשי מילואים, בשלל תירוצים כדי לא לעבור על החוק. עוד עלולים לראות הרבה יותר מעסיקים ששואלים את המתמודד על המשרה אם הוא משרת במילואים והם לא יקבלו אותו כי שוב, יעדיפו לקבל עובד שייתן להם תפוקה.

גם כאן, ככל שנתרחק מהמלחמה וההשפעה הפטריוטית שלה, אנו עלולים לראות איך הקושי הזה גורע אנשי מילואים וצה"ל יקבל תוצאה הפוכה ממה שהוא מנסה להשיג, שזה עוד אנשים. ולא רק עובדים וסטודנטים יפגעו. המלחמה טלטלה משפחות של מילואימניקים שיצאו לשירות של ארבעה חודשים וחלק יסגרו שירות רצוף של חמישה חודשים וגם יותר. בני ובנות הזוג מצאו עצמם במשברים קשים מאוד, ויהיה להם קשה מאוד לקבל מצב שבו בן או בת הזוג יצאו אחרי זה לעוד עשרות ימי מילואים בכל שנה.

צה"ל ומשרד הביטחון מציגים פה ניתוק מוחלט מהקושי והנטל האדיר של אנשי ונשות המילואים ובני המשפחה שלהם. קושי שהשפיע עוד לפני המלחמה. נזכיר שרק אחוז אחד מהאזרחים משרתים במילואים, וגם המשרתים "דילגו" על ימי מילואים רבים. ממוצע ההתייצבות הפלוגתי בתקופת אימונים עמד על פחות מ-60 אחוז, בתעסוקה על פחות מ-80 אחוז. זה הגיע בעיקר מהקושי שבנטל. צריך להגיד, אלה לא רק החרדים, רוב הציבור הישראלי מכלל המגזרים לא נשא בנטל, והחוק החדש לא פותר את הבעיה הזו, אלא רק מחריף אותה.