פזם
לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
מטיילים, מתנדבים, מסבירים
|
צילום: אייל בן יעיש

הישראלים שנותנים בלי גבול - בקצה השני של העולם

גיא הוכמן הצטרף למשלחת "לוחמים ללא גבולות", עמותה ישראלית שמחברת בין חיילים משוחררים בטיול שאחרי הצבא לפעילות התנדבותית מסביב לעולם. בין התנסות בבניית חדר אוכל לתחרות הקפצת כדור עם ילדים ארגנטינאים, הוא הבין את הכוח של ההסברה ובעיקר, של הנתינה

גיא הוכמן | פז"ם | פורסם 06:24 17.12.15 

שנה גודל אות

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
מטיילים, מתנדבים, מסבירים
|
צילום: אייל בן יעיש

תאילנד, קוסמוי. 2013.

בחור צעיר בשם גילי נמצא בחופשה עם אשתו. בארוחת שבת בבית חב"ד הוא נדהם לראות לא פחות מ-1,500 ישראלים. וכמו ברגעים הכי יפים של כל יזם, יוצר, דודו זר וכל אדם עם ניצוץ, ניצת בו רעיון.

ירושלים, ישראל. אוקטובר 2015.

בוקר. אני צועד אל עבר משרדי הסוכנות היהודית בירושלים כדי לפגוש את חברי משלחת ההתנדבות השלישית של עמותת ״לוחמים ללא גבולות״. לאחר שתי משלחות מוצלחות להודו, הגיע הזמן ליעד נוסף שמושך אליו אלפי תרמילאים בכל שנה - דרום אמריקה. את פניי מקבל גילי. כן, זה מהפסקה הקודמת, זה שבאותו ערב בבית חב״ד ראה את הפוטנציאל, זה בעל החזון.

אז הרעיון הוא כזה. פשוט, קל, מהסוג שאומרים ״איך לא חשבו על זה קודם?״. בואו וניקח את מסות התרמילאים הישראלים בוגרי צבא שכחלק מ״הטיול הגדול״ מגיעים למקומות הנזקקים בעולם ונתעל זאת לטובת פעילות הומניטרית. כזאת שגם תראה את פניהם היפות של בוגרי צה״ל, כמו גם של ישראל כולה, גם תעניק לשליחים ערך מוסף ענק לטיול, והכי חשוב - תעסוק בהתנדבות טהורה, בקהילות היהודיות והלא יהודיות. וכל זה, מבלי אינטרסים או איזו מטרת על שחוקה שרוצה לשנות את העולם, אלא רק לעזור לעשות אותו קצת טוב יותר. קלישאתי ככל שיישמע, זה עובד. לפני שבוע חזרתי משם.

מאחורי גילי עומדים 25 חבר׳ה צעירים, חצי בנים וחצי בנות, בקושי שנה אחרי השחרור, עם זיק בעיניים, רגע לפני יציאה לטיול הגדול שלהם. אלה הם חברי המשלחת. הם כבר מכירים אחד את השני. מאחוריהם שורה של התנדבויות עם נוער בסיכון במסגרת פרויקט ״עניי עירך קודמים״ של העמותה בשיתוף קרן ״עתיד פלוס״ שמסייעת לחינוך בישראל. עם גבולות, בלי גבולות. כשיש חבר׳ה נכונים, מטרה נכונה, הכל אפשרי. יש עתיד, ולא במובן היאיר הלפידי.

כהרגלי, אני נכנס לחדר באיחור קל ומפספס את דברי הטעם של נשיא העמותה, אלעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, מנכ״ל אלעל ואיש שבטוח תותח בסודוקו, אך בדיוק בזמן הצגת השליח ה-26: עוז שמו, עוז מנדלוביץ ז״ל. לוחם גולני שנהרג במבצע צוק איתן. שם המשלחת, הצוות, יוקדש לזכרו. הרשו לי להציג בפניכם את צוות ״עוז״, סיירת מטכ״ל של נתינה.

זהו, זה השם, זה הרעיון, זו המשלחת, עבדכם הנאמן הולך להיות חלק מהם. בואו נתחיל.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
לוחמים ללא גבולות מחברת בין טיול תרמילאים להתנדבות ברחבי העולם
|
צילום: אייל בן יעיש

בואנוס איירס, ארגנטינה, חודש לאחר מכן

הכל מוכן. המשימה היא כזו -  שבועיים של התנדבות אינטנסיבית באחת השכונות הקשות בבואנוס איירס. התדריך בבירה הארגנטינית מזכיר את התדריך בירושלים, מעין שילוב בין יציאה למבצע צבאי לבין יציאה ליום כיף. הולכים, עושים, נהנים, חוזרים, כשחיוך זה שם המשחק. אגב, שהשם המיליטנטי לא יבלבל אתכם, אמנם כולם כאן בוגרי שירות צבאי משמעותי, אך לא מדובר בהכרח בלוחמים, וגם אם אתה מאבטח מתקנים בקריה שרוח ההתנדבות בעורקיו, אתה מוזמן למיונים למשלחת הקרובה באתיופיה. כך או כך, לא מומלץ לדבר כאן לדבר במושגים האלה. אם יש משהו שחייל משוחרר לא מעוניין לדבר עליו, זה צבא. ובכל זאת, בשבועיים הקרובים החבר׳ה האלה יחזרו לשדה הקרב. הם יהיו לוחמי הסברה ישראלית, לוחמי חינוך ובניית ערכים, לוחמי השינוי הקטן שעשוי ליצור דבר גדול. אולי זה לא במקרה ש״לוחם״ ו״חלום״ חולקים את אותן אותיות. לפעמים כדי להגשים חלום צריך קצת להילחם, להתלכלך קצת. התמונות כאן יוכיחו שזה שווה הכל.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
"מסוג השכונות שמצלצלות רק כי פעם באיזה חמישים שנה יוצא מהן איזה מראדונה או טבס"
|
צילום: אייל בן יעיש

לאחר שבת גיבוש בבואנוס איירס אנחנו נוחתים בשכונת סן פרננדו, בערך שעה נסיעה ממרכז העיר, בפועל - שנות אור. כבישים אין פה, גם נעליים לא, מסוג השכונות שמצלצלות רק כי פעם באיזה חמישים שנה יוצא מהן איזה מראדונה או טבס. זה המקום. והילדים? לא בסביבה. ההתנדבות, בשונה ממשלחות קודמות, לא נעשית בבית ספר או בבית יתומים, אלא בשטחים חצי פתוחים חצי סגורים במרכז השכונה. כאן, אנחנו צריכים להביא את הלקוחות. נעשה מספיק רעש, מספיק באז, ואולי הם יבואו. הם יבואו.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
"אנחנו צריכים להביא את הלקוחות"
|
צילום: אייל בן יעיש

המורדים פינת בוקה ג׳וניורס

לא קל היה היום הראשון. מסתבר שהילדים בשכונה לא ששים לשחק ״אקווה קווה דה לה אומה״ עם חבורת לבנים עם מגן דוד על הכתף. צריך קצת יותר מזה. ההתחלה כאן, בדומה לסיפור תחילתה של העמותה כולה, מלאה בקשיים, הן טכניים והן רעיוניים. צריך הרבה כוח רצון וחשיבה מחדש כדי לגרום לדבר הזה לעבוד. כוח רצון בטח לא חסר פה, וישיבה אחת בת חצי שעה בערב תעשה סדר בעניינים.

בבוקר למחרת, זה כבר סיפור אחר. מגדרי ככל שיהיה, בשלב הזה הבנות התרכזו בהעברת שיעורי אומנות, אנגלית וחשבון. והבנים, הם עסקו במלאכת הבנייה על מה שעתיד להיות חדר אוכל לילדי השכונה. מבנה קבע, נצחי. סמל לנוכחות ולתרומה שלנו, אם תרצו.

ככל שהזמן עובר גדלה כמות הילדים. השמועה מתפשטת, זה מתחיל לעבוד, אנחנו האטרקציה הכי טובה באזור. הילדים שמגיעים מתחלקים לקבוצות קטנות, חלקם עוסקים ביצירה, חלקם בשיעורים בכיתות, וחלקם פשוט עומדים ומסתכלים על גברברי המשלחת בעבודת הבניין. אלה היו דור ועמרי, שני חברי ילדות ממושבים באזור באר טוביה, שקלטו את הצימאון לתשומת לב, והחליטו לזנוח לרגע את אתי החפירה וללכת לשחק עם הילדים ״הקפצות״. אחרי כמה דקות הילדים כבר קראו להם בשמות הפרטיים. מתחילים להרגיש פה בבית.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
עמרי עם סוג של מסי
|
צילום: אייל בן יעיש

השעות עוברות. אני מבחין בגילי עומד בפינה, חושב. אני ניגש אליו והוא מסביר לי שמשהו עדיין חסר לו, שמשהו לא עובד לו עד הסוף, שהכל טוב ויפה, אבל לא הגענו לכאן רק כדי עם הילדים כדורגל ודג מלוח. צריך יותר מזה. וכשהבחור הצעיר הזה מחליט משהו, כנראה שזה יקרה.

ה״משהו״ הזה היה הערך המוסף, כזה שישפיע על ההרגלים של הילדים מעכשיו והלאה. את השינוי הוביל ליאור לוי. הוא הגיע לכאן יחד עם חברתו חן, פציעה טורדנית ממבצע צוק איתן ורעיון מקורי להעביר לילדים פעילות בנושא איכות הסביבה והיגיינה אישית. מצד אחד, לא בדיוק המוצרים הכי מושכים שאפשר למכור לילדים בני 10 שמכורים לכדורגל. מצד שני, לך תתמודד מול אנרגיות מטורפות של ישראלים בני 22. תוך עשר דקות, שתי קבוצות של עשרים ילדים מתחרות ביניהן מי ימלא יותר שקיות אשפה ומי ישטוף את הידיים טוב יותר. יומיים אחר כך הם כבר יעשו את זה לבד. שינוי.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
על הדרך, גם הגיינה ואיכות סביבה
|
צילום: אייל בן יעיש

חצי גנן, חצי שגריר

זוכרים שסיפרתי לכם על חדר האוכל שאנחנו בונים? אז למרות שאני ממש לא הנדי-מן ויש מצב גדול שיד שמאל שלי קצרה מימין, לקחתי חלק פעיל בעבודת הכפיים. הייתי שותף לבנייה, או לפחות ניסיתי.

 >> מכורים לפז"ם? כך תקבלו את הידיעות ישר לסלולר

בשלב מסוים, בעודי חופר בורות ליסודות של הבניין, נעמד לידי אחד הילדים, צ'ינו שמו, ומתחיל לקרוא לי שמן. סתם ככה. בקושי הכרנו. ואני, אני מוכן לקבל הכל - בידוק מוגזם בשדה תעופה, עקיצה כלכלית בפריטה של הדולרים, תמונה של ילד כאפות בדרכון, אבל ילד ארגנטינאי בן 16, שיקרא לי שמן? עם כל הכבוד להתנדבות, יש גבול. לקחתי אבן ושמתי לו בראש. סתם חבר׳ה, סתם. תמשיכו לקרוא. החלטתי לאתגר אותו בתחרות ״הקפצות״ בכדור. אם יש דרך להשפיל ילד ארגנטינאי, זה ככה. הוא בטח לא יודע שיש לי עבר מפואר בבית"ר רמת גן, אני בטח לא יודע שזה בערך המקצוע שלו. תוך שתי דקות מרגע לחיצת היד שלי ושל צ׳ינו ועשרים ילדים מקיפים אותנו. הבמה מוכנה. השמן מול צ'ינו, צ'ינו מול השמן.

לקח אותי. הקפיץ 123, אני נתקעתי על 7. אני כזה שמן. קיבלתי מחיאות כפיים.

התחרות נגמרה, הילדים נשארים, מה אני עושה עכשיו? הם שם, עומדים ומסתכלים עליי, כל הזרקורים מופנים אליי, זה הרגע שלי. אני מחליט להשתמש במיטב יכולות ההדרכה שצברתי בשער 11 ובמיטב הספרדית שצברתי ב"בטי המכוערת", ומארגן טלפון שבור. כזה אני, מקורי. אחרי עשר דקות בחצי ספרדית חצי ״קה פרובלמה אנדרסטאנד אחי?!״, הם מצליחים להבין את הפורמט. אני מתלבט עם עצמי איזו מילה להעביר. כובד האחריות מורה לי לקשר את זה לכדורגל, כי זו השפה כאן. אבל אם כבר שפה אז שתהיה עברית, ואם כבר עברית אז שיהיה קליט. זה עובד. כבר חצי שעה אחרי שהמשחק נגמר והטלפון נשבר והם ממשיכים לזמזם את הפואטיקה היהודית העתיקה שלמדו - "אל אל ישראל". שגריר או לא שגריר? 

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
כל ילד כבר יודע לשיר "אל אל ישראל"
|
צילום: אייל בן יעיש

אל ניניו

טוב, אחרי התחרות הידידותית אנחנו כבר חברים, אני וצ'ינו. אני חושב על העובדה שבזמן שנער ישראלי בגילו מקבל צו ראשון ואיתו הזדמנות לחשוב על העתיד, הוא בעיקר משחק כדורגל. הוא מסקרן אותי. אני חושב איזו שאלה צריך לשאול אותו כדי לגרום לו להיפתח אליי. יש לי. ״מי יותר טוב, רונאלדו או מסי?״. זה עובד. הוא צועק עליי שמסי ובהמשך מספר לי קצת על עצמו. הוא גר שני בלוקים מהמגרש. ארבע אחיות בבית, אמא לא עובדת. איפה האבא? אלוהים יודע, או מראדונה. זה ממילא אותו דבר פה. ולא, זה לא הסיפור הקלאסי. הוא לא על סמים, הוא הולך ללימודים, הכל טוב. אני שואל אותו מה החלום שלו, אז הוא עונה שלשחק בצ׳לסי. צפוי, אבל עדיין מעלה חיוך. אם כך, אמרתי לו, אתה צריך להתחיל לעבוד על זה. שלחתי אותי לשיעור אנגלית אצל חברת המשלחת דניאל דורי, מ״פית קשר במיל׳. למחרת הוא שר לי את ה-abc. שינוי.

הקשר הישראלי

סופ״ש מגיע. העייפות מצטברת, העיניים נעצמות - אבל אין זמן לנוח, אין רגע דל. ממשיכים בעשייה, והפעם בעברית. בערב עושים קידוש עם צעירים מהקהילה היהודית, בבוקר מתנדבים במעון ״ילדינו״ לילדים נזקקים של הקהילה היהודית, ובין לבין, ברגעי המנוחה, בזמני האוטובוס, מדברים, מתבגרים, מנסים לעכל את החוויה. אנשים כבר מכירים טוב אחד את השני, הסכר נפרץ והרגשות מתחילים לצאת החוצה.

מי שמרגיש פחות בנוח מול כל הקבוצה, מבטא את משנתו בשיחות יותר אינטימיות. נדמה כי תחושת השליחות שמתחזקת בחברי הקבוצה נוכח המציאות, זו שגורמת להם לרצות ליצור שינוי בילדי השכונה, היא זו, שמבלי לשים לב, יוצרת שינוי בעצמם. בינינו, אני לא יודע כמה הפעילות שלנו כאן תשפיע לטווח הארוך, אני רוצה להאמין שכן, אבל בדבר אחד אני בטוח, בזכות השבועיים האלה הרווחנו כמה וכמה אנשי חינוך בארץ. וזה, זה ניצחון בשביל כולנו. תאמינו לי, אני מכיר את החבר׳ה האלה.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
כשיש חבר'ה נכונים ומטרה נכונה - הכל אפשרי
|
צילום: אייל בן יעיש

״2/12 -  יום ההתנדבות הגדול״

זו הייתה שורת הפרסום שהופצה שבועיים לפני בכל הוסטל, בית חב״ד וכל מקום עם למעלה משני ישראלים בבואנוס איירס. וזה הוכיח את עצמו, הוא באמת היה גדול. הוא היה גדול כשאיילת עבדה, אחת מראשי המשלחת, הצליחה לגייס עוד שלושים תרמילאים חדשים שהצטרפו למשלחת, ללא תמורה, ללא הבטחה, נטו להתנדב. הוא היה גדול כשגן ילדים שלם, שהיה רעוע ומקולף, עשה מייק אובר שאף תכנית ריאליטי לא תצליח לחקות, והוא בעיקר היה גדול כי הוא היה כחול לבן, כמו כל שכונת סן פרננדו, שלכמה שעות נראתה כמו התנחלות פטריוטית במיוחד.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
לפני ואחרי
|
צילום: אייל בן יעיש

״הבאתם לכאן את הפנים היפות והטובות של ישראל״, אמרה דורית שביט, שגרירת ישראל בארגנטינה, בטקס הסיום. ובכן, לא יודע כמה אנחנו יפים, אבל בהחלט עשינו פה דריסת רגל. אם בימים הראשונים קיבלנו מבטים חשדניים, כעת קריאות ״אולה״ מנומסות מגיעות אלינו מכל עבר, ואם בימים הראשונים צעדנו כאן בשלשות חלילה יקפוץ עלינו מישהו מאיזו חצר של בית, כעת באותן חצרות בתים יש דגלים קטנים של ישראל. כן, אנשי השכונה, אלה שעד לפני כמה ימים בקושי שמעו על ישראל, ואם כבר שמעו אז כמובן בהקשר "מוצ'ו פרובלמה" (המון בעיות), הפכו לסוג של מעריצים. אתם יודעים, לישראל יש מערך הסברה ענק ופרוס בכל נקודה בעולם. בסופו של דבר, סוג כזה של שגרירות, היא זו שעושה את ההבדל.

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
צובעים את החיים של הילדים בצבעים שמחים יותר
|
צילום: אייל בן יעיש

זה לא הסוף

לוחמים ללא גבולות (צילום: אייל בן יעיש)
זה לא הסוף
|
צילום: אייל בן יעיש


אז אני וצ׳ינו נפרדנו. אנחנו גברים אז במקום להתחבק ולהגיד מילים חמות לחצתי את ידו והוריתי לו, כמו אח גדול, להתמיד בשיעורי אנגלית. אני עוד אראה אותו בצ׳לסי. פייר, התרגשתי. ולא רק אני. אביגיל הזילה דמעה כשטומי, ילד שהתהלך כאילם בימים הראשונים בא לומר לה מילות פרידה. ומאי ואופל התרגשו כשאגוסטינה וסיידה הכינו להן קופסת ממתקים וברכה, ופלור התמוגגה כשאותו ילד ג׳ינג׳י שסיפר לה שהוא פוחד לחזור הביתה לאמו השיכורה, בכה בזרועותיה. שמחה מהולה בעצב מהול בחרדת נטישה.

דבר אחד הילדים האלה לא יודעים. משלחת בדיוק כמו זו תבוא גם שנה הבאה. מה? כן. וגם בזאת שלאחריה. מה? כן נו. אף אחד לא מגלה להם כי כל אחד יודע שהטיפ השני בתקשורת עם ילדים, מיד אחרי ״לא לפחד מיובל המבולבל״, זה שגם אם אתה בטוח שזה יקרה, אסור להבטיח. וזה יקרה, בדוק. המשכיות כאן היא מוטו, ובדיוק כמו שמשלחות של העמותה חזרו להודו, הם יחזרו לכאן. המטרה היא לא זבנג וגמרנו, אלא תהליך מתמשך, שבועיים כל שנה, בישראל, הודו, דרום אמריקה ובאפריל הקרוב גם באתיופיה. שלוש יבשות, שלוש משלחות, מטרה אחת. חולמים ללא גבול.

לדף הפייסבוק של לוחמים ללא גבולות:
https://facebook.com/fighters.for.life.israel

לתרומה/ הרשמה למשלחת הקרובה לאתיופיה:
Www.ffl.org.il

 הכותב היה אורח של עמותת "לוחמים ללא גבולות"