מוזר לחשוב על זה היום, אבל במשך שנים חיה בסוריה קהילה יהודית שהצליחה לקיים אורח חיים נורמטיבי ואפילו להיטמע - פחות או יותר - בקרב המקומיים. שנים לפני שצבא אסד נלחם בדאע"ש ובמורדים, לפני שראקה ותדמור הפכו לערים הרוסות, א' ומשפחתו הצליחו לחיות חיים שלווים כשברקע מהדהד החלום לעלות לישראל. כיום הוא מפקד בכיר (דרגת רנ"ג) בתחום הכשרת השפה בחיל המודיעין, והסיפור שלו הוא מור"ק מוכר היטב בקרב החיילים שעברו תחת פיקודו לאורך השנים.
הוא נולד בעיר חאלב וגדל לצד חמשת אחיו, בבית שדיברו בו בעיקר ערבית או עברית תנ"כית. בסוריה חי עד גיל 19, אז עלה ארצה עם משפחתו. חיל המודיעין יצר איתו קשר כשעלה ארצה, ומאז ועד היום הוא משמש כמפקד בכיר בחיל ובעיקר כמוקד ידע מקצועי.
"עלייה לישראל זה משהו שתמיד ישב בחלק האחורי של הראש, מחכה להזדמנות", הוא אומר. עם זאת, הילדות זכורה לו כתקופה יפה: "לא הייתה לנו שכונה של יהודים או גטו. גרנו לצד שכנים מוסלמים ונוצרים. לא הסתרנו את זהותנו ובית הכנסת היה גלוי לכולם. ערכנו שם מפגשים חברתיים בשבתות, ולא הרגשנו צורך להסתיר את זה".
"תמיד היה איש מהמשטר שעקב אחרי היהודים"
שנות ה-70 וה-80 עברו בשקט יחסי. "שמעתי מההורים שלי שהיו אירועים לאחר המלחמה כמו שריפת ספרי תורה בבית הכנסת. דוד שלי נרצח בשנת 1973 בעקבות המלחמה, אבל בתקופה שלי היו לנו בסך הכל חיים טובים. לפני זה הם היו קשים יותר", אומר א'.
לצד הסובלנות כלפי היהודים, א' מספר שתמיד ידעו שיש מי שעוקב אחריהם. "זו בכל זאת מדינה דיקטטורית. אי אפשר לדבר על כל דבר, במיוחד אם אתה חלק ממיעוט. המקום היחיד שיכולנו לדבר בו היה הבית. בחוץ היה תמיד איש מהמשטר שעקב אחרי היהודים. הוא היה מגיע לבתי הספר, בודק בתי עסק. ידענו שזה שם, זה לא היה סוד גדול. מצד שני, כשהיינו צריכים הגנה הם היו עוזרים לנו. הם ידעו שאם ייפגע יהודי בסוריה וזה ייצא החוצה, זה לא יעשה להם טוב. הם העדיפו לשמור על שקט".
א' למד בבית ספר יסודי יהודי. בכיתה י' עבר לבית ספר נוצרי שפעל בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית. "ידעתי רק עברית תנ"כית, למדתי לימודי קודש כבר בגן. ידענו להתפלל, אבל לא הכרנו את השפה המדוברת. קראתי בערבית ומאוד אהבתי את התרבות המקומית, למדתי שירה ספרותית בערבית ואפילו עשיתי בזה בגרות. זה מה שהתרגלנו אליו, לא היו לנו אפשרויות אחרות".
כשהוא נשאל על חבריו לספסל הלימודים, חלקם מוסלמים, א' אומר שהיחסים היו ענייניים. "עשינו שיעורי בית יחד, לא הרגשתי עוינות מצדם. בהתחלה היה להם קצת מוזר לראות יהודים, כי אנשים בכלל לא ידעו שחיים יהודים בסוריה, אבל זו הייתה בסך הכל סקרנות".
ישראל הייתה רעיון, חלום, כמו שהוא מגדיר. "מה שידעתי על ישראל זה מה ששידרו בחדשות – פיגועים ומלחמות. בתור יהודים לא יכולנו לצאת מגבולות המדינה פרט למקרים מיוחדים. אמא שלי הצליחה לנסוע פעם אחת לחו"ל בשביל הליך רפואי והיא נפגשה עם קרוב משפחה שסיפר לה מה קורה בארץ. חוץ מזה לא ידענו כלום".
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
בשנות ה-80 החלה הקהילה היהודית להתפרק. "מגיעים לבית הספר ורואים שאנשים נעלמים. לאט לאט, היהודים התחילו לעלות לישראל. שמנו לב לזה אבל לא דיברנו על זה, זה היה מסוכן מדי", אומר א'. כשהגיע הרגע של משפחתו לעלות ארצה בסיוע הסוכנות היהודית, א' ידע שפשוט זה לא הולך להיות.
"פתאום אני שומע קולות ומרגיש כאב אדיר"
הם יצאו לדרך עם מדריך והגיעו לגבול. כשהצליחו לחצות אותו נתקלו בכוחות הצבא. הזיכרון חי מאוד אצל א': "פתאום אני שומע קולות שמתקרבים אלי. אני מרגיש כאב אדיר – יורים לי ברגל. בינתיים המשפחה ממשיכה הלאה, ורק מאוחר יותר מגלה שאני לא איתם".
החיילים ניגשו אל א' וניסו להבין למה חצה את הגבול. "היה קשה לתקשר איתם, לא הצלחתי להסביר להם מי אני ומה אני עושה. אחרי כמה ימים הבינו את חומרת הפציעה, העבירו אותי לבית חולים מקומי ועברתי שני ניתוחים. הרגל שלי נפגעה באופן חמור מאוד".
אז אילו חפצים לוקחים כשיום אחד פשוט קמים ועוזבים הכל? התשובה של א' היא חד משמעית – כלום. "יצאנו רק עם הבגדים שעלינו, לא לקחנו שום דבר כדי לא לעורר חשד. בשנים שאחר כך הצלחנו לקבל קצת חפצים שהשארנו שם, בעיקר תמונות, דרך קרובי משפחה שעלו אחרינו. שלוש שנים אחרי שעלינו כבר נתנו ליהודים לצאת באופן חופשי, אז היה קל יותר".
משפחתו של א' השתקעה בחולון וחוותה קליטה לא קלה. "היה לנו קשה להתאקלם, להבין את המנטליות השונה", הוא אומר. "היה פער גדול של שפה. אמנם הבנתי כמעט את כל מה שאמרו לי, אבל לדבר לא היה פשוט. אבא שלי נפטר שלושה חודשים אחרי שהגענו לארץ. אמא שלי הייתה עקרת בית, חיינו מקצבאות בדירת עמידר של ארבעה חדרים ובעזרת קצת חסכונות שהיו לנו. אני זוכר שביום הראשון שלי בבית החולים בארץ, האחיות שאלו אותי שאלות ועניתי בעברית תנ"כית. בהתחלה הן צחקו עלי, אבל אחר כך הן הסבירו שככה לא מדברים בארץ". על העברית המדוברת הוא השתלט מאז, אבל הרגל מעולם לא השתקמה. א' עדיין לא יכול לרוץ או לבצע פעילות ספורטיבית..
כמו אחרים שעלו ממדינות ערב, גם א' הפך למטרה מבחינת חיל המודיעין. אחרי שנה וחצי באזרחות פנו אליו גורמי צה"ל והוא החל בתהליך גיוס. "רציתי מאוד להתגייס, זה עניין אותי. רציתי בעיקר לתרום בתחום שאני מבין בו". בחודשים הראשונים שלו בצה"ל שירת דווקא כאפסנאי, אבל מרגע שאושר הליך הסיווג הביטחוני שלו – הוא נכנס לתפקידו כמפקד בתחום השפה בחיל המודיעין.
צופה אדוק של אל-ג'זירה
א' אומר שהחיילים שלו הם ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר, והאתגר העיקרי הוא הנחלת הידע המקצועי. "אני מאוד מרוצה מהנוער שמגיע אלי, אבל לדעתי אפשר לשפר את הערבית שלהם. הרמה בבתי הספר היום הרבה פחות טובה מכפי שהייתה לפני 10 או 15 שנה. החיילים הצעירים מגיעים בראש אחר. הם הרבה יותר אינטליגנטיים, אבל אני צריך לחשוב היטב איך להעביר להם את הידע שיש לי". לטענתו, בכל מחזור חדש הוא מנסה להמציא שיטות חדשות כדי לשפר את מערכי הלימוד. הוא גם מסתובב ביחידות ומספר את סיפורו האישי.
בארץ נפגש א' עם חברים שעזבו אותו בילדות כשעלו לישראל. "גם הם עשו את הדרך שעשינו, וחלק גדול מהם משרת בחיל המודיעין", הוא מספר. גם שני אחיו משרתים כיום בחיל שהפך לביתו השני. "עשיתי מספר תפקידים בתחום הפיקוד וההדרכה, כולם בתחום השפה, כולם מאתגרים ומעניינים. כשאני מסתכל אחורה, אני מאוד שמח שבחרתי בקריירה צבאית. גם אם הייתי יכול לחזור אחורה, הייתי עושה אותן בחירות".
שירים בערבית הוא שומע גם היום, "גם נוסטלגיים וגם עכשוויים, אני משתדל להתעדכן". בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית הוא צופה באופן קבוע באל-ג'זירה ורואה סדרות בערבית: "אחרי שהעברתי את כל הילדות שלי שם, אני חייב להתעדכן".
את החדשות מסוריה הוא פחות אוהב. "לא נעים לראות את זה", הוא אומר. "לפני מספר חודשים ראיתי בחדשות תמונה של בית כנסת שהופצץ בחאלב וזיהיתי אותו. זה מעלה זיכרונות ילדות עם צביטה בלב".
א' הוא אב לשלושה ילדים. בתו הבכורה עתידה להתגייס לצה"ל בשנה הבאה, אבל מלימודי הערבית בבית הספר היא דווקא פרשה ("זה לא הסתדר, אז היא עברה למחשבים"). הוא ישמח לראות אותה עם כומתה בצבע ירוק בקבוק, אבל לא מתכוון להכריח: "אני מעודד אותה לעשות מה שהיא אוהבת ומה שהיא רוצה, ואם יהיה אפשר לעשות את זה במסגרת חיל המודיעין – מה טוב".